אני מניח שרוב קוראי הבלוג הזה קראו את ההודעה באתר מייקרס עצמו, אך לטובת ההיסטוריה (ואלה שלא קראו), הנה – ביתר פירוט – הסיבות שגרמו לי להפסיק בבת אחת את הפעילות הנמרצת שלי באתר מרגע הקמתו, הן כמשתתף והן כמנהל פורומים.

כשרק התחלתי להתעסק עם ארדואינו, לפני שלוש שנים בערך, המטרה העיקרית שלי היתה למידה של התחום והתקדמות אישית כמפתח. כשהקמתי את הבלוג והתחיל להיווצר קשר עם חובבי ארדואינו אחרים, נוצרה גם מטרה נוספת – הקידום של קהילת החובבים בארץ. שתי המטרות האלה לא חופפות בהכרח, ומכיוון שאני רק בנאדם והזמן שלי מוגבל, הקהילה באה על חשבון חלק מההתקדמות האישית.

המצב הזה היה בסדר גמור מבחינתי, כי ראיתי בו משהו זמני והשקעה לטווח הרחוק. איך שראיתי את זה, אם אני מביא אנשים דרך הטורים שלי ב-ynet, ועונה לשאלות של מתחילים בפורומים, ומארגן (או עוזר לארגן) תחרויות וכנסים, אני יוצר בעצם בסיס לפירמידה: החבר'ה שייכנסו בעזרתי לתחום ילמדו, יתפתחו בכוחות עצמם ויוכלו לעזור למתחילים חדשים, וככה כולנו נעלה לאט לאט ברמת הידע והמקצועיות, וכולם מרוויחים.

בפועל, זה לא קרה כמו שדמיינתי. אמנם הצטרפו לקהילה כמה אנשים מצוינים עם המון ידע ונכונות, ואמנם תחום המייקינג כיום הרבה יותר מוכר ונפוץ בארץ ממה שהיה – ואני מעז לומר שלמאמצים שהשקעתי יש חלק בשינוי הזה – אבל עדיין, התחושה היא שהעסק לא זז. אם, כשהקמנו את מייקרס, חלמתי על מין instructables ישראלי שוקק, על קהילה של אוטודידקטים רציניים שלומדים לעומק תכנות ואלקטרוניקה ויוצרים דברים מופלאים, בפועל נשארנו כמעט לגמרי ברמה של "עזרה ראשונה", של קופי-פייסט. גם לדברים כאלה יש מקום, כמובן, אבל זה לא יכול להיות לנצח העיקר.

וכפועל יוצא מהדריכה הזו במקום, גם ההתפתחות האישית שלי נתקעה. כלומר, אני מפספס בו זמנית את שתי המטרות שהצבתי לעצמי, אז בשביל מה להמשיך?

המחשבות האלה התבשלו אצלי כבר המון זמן, ובמקביל אירעו מספר תקריות קטנות, מהן הבנתי שלנוכחות החזקה שלי במייקרס עלולה להיות השפעה לא רצויה: לטוב או לרע, יותר מדי משתתפים ראו בי אחראי – בין אם לבעיות (אמתיות או דמיוניות) ובין אם ליוזמות והתפתחויות. מהרגע הראשון ניסיתי להבהיר שכל אחד יכול להיות מעורב ולהשפיע, בדיוק כפי שאני עשיתי מרגע שהקהילה עצמה נולדה ועד היום, אבל כנראה שהדינמיקה במייקרס לא התאימה לאידאל הזה. הרגשתי שאם אני לא דוחף משהו בכל הכוח, הוא לא יקרה – ולא כי אני היחיד שמסוגל לעשות את זה או קשקוש דומה, אלא פשוט כי כולם התרגלו שאני זה שעושה דברים כאלה.

וברגע שהמצב הובהר מעבר לכל ספק, גם הפתרון היה ברור: לחתוך, להיעלם בבת אחת, להשאיר ואקום שאחרים יהיו חייבים למלא. אם התפתחות הקהילה התעכבה איכשהו בגלל הפעילות שלי במייקרס, אז הנה, אני מפנה את הבמה. ואם האשמה לא בי…

אני לא עוזב, כמובן, את המייקינג. אני אמשיך ביתר שאת בפעילות כאן ובערוצים אחרים, ואחפש דרכים חדשות להגשים את חזון המייקינג הישראלי שהיה לי בתחילת הדרך.