הבלונדה עם התלתלים

סיפור מאת עידו גנדל
עריכה: ניר יניב
[סיפור זה נכתב בתחילת 2008 והתקבל בזמנו לפרסום במגזין "חלומות באספמיה", אך לא זכה להופיע בדפוס.]

ישראל, נובמבר 2007

1.

אני מבוגרת מדי בשביל דברים כאלה, חשבה סיוון, זוקפת את גבה מול המראה הגדולה. כולם אמרו לה שהיא משוגעת, לרצות לעזוב מקום עבודה כזה; אמרו לה גם שהיא נראית מקסימום כמו איזו חיילת משוחררת. אבל עברו כמעט שבע שנים מאז הפעם האחרונה שלהדרכות שלה היתה משמעות כלשהי, והמדים שנאלצה ללבוש כאן מדי יום עוררו בה חוסר נחת הולך וגובר. היא חשפה את שיניה בחיוך רחב, מקצועי, מוודאת שלא נתקע ביניהן דבר בארוחת הצהריים. רק עד שאגמור את התואר, שבה והבטיחה לעצמה. היא פרעה את שערה החלק, האדום עד כדי כך שאיש לא האמין שהוא טבעי, וחזרה ואספה אותו בזנב סוס נמוך. על הדלפק המתינו שלוש קסדות פלסטיק צהובות. היא נטלה אחת מהן ועצרה לרגע לצד החלון, מתבוננת למטה לעבר הקבוצה הממתינה: אחד-עשר או שנים-עשר פנסיונרים, זוג צעיר עם ילד, זוג קצת פחות צעיר עם שני ילדים גדולים יותר, וגבר אחד בודד. הילד הקטן הבחין בה ונופף לשלום. סיוון נופפה בחזרה, אך מעייניה היו נתונים לגבר. בכל שנות עבודתה במרכז המבקרים, מעולם לא הגיע לכאן בחור צעיר לבדו, מרצונו החופשי. ייתכן שהוא עורך ביקורת סמויה, או שנשלח כדי לבחון אפשרויות עבור קבוצות עתידיות. כך או אחרת, מן הראוי להקדיש לו תשומת לב מיוחדת. אי-שם בראשה, קולן של חברותיה הנשואות רמז שהיא היתה עושה זאת בכל מקרה. המשיכו לקרוא

אז מה יקרה לנו ביום שני, חלק ב’

בפוסט הקודם הכרנו את חמש הדמויות העיקריות של הסרט “מועדון ארוחת הבוקר”, וראינו כיצד הבמאי ג’ון יוז אפיין אותן בצורה כמעט מושלמת – באופן זורם וטבעי, ובזמן קצר להפליא. עם זאת, כפי שציינתי, מדובר בשלב זה בדמויות סטריאוטיפיות. קל לאפיין אותן, מכיוון שהן פשוטות (לפחות למראית עין); ועם דמויות פשוטות – במובן הזה של המילה – קשה להגיע רחוק. כדי ליצור עניין, לספר סיפור ראוי לשמו, צריך לחשוף את העומק הנסתר של הדמויות האלה. להכריח אותן להסיר את המסכות, לחרוג מהתפקיד הרגיל שהן משחקות בחיי היומיום. איך זה נעשה בסרט, ובאיזו מידה של הצלחה?

המשיכו לקרוא

אז מה יקרה לנו ביום שני?

חמישה בני נוער זרים זה לזה נקלעים, לא מבחירה, לחדר אחד למשך מספר שעות. הם נמצאים שם כעונש על מעשים לא-ראויים שעשו בבית הספר, והמנהל הקשוח שמגיע מדי פעם לפקח עליהם לא יניח להם לשכוח זאת; אך ההתמודדות האמיתית שלהם היא לא נגד המערכת אלא עם עצמם. בריאן, החנון. אנדי, הספורטאי. קלייר, הפרינססה. ג’ון, העבריין. אליסון, המוזרה. אנחנו מכירים את הטיפוסים האלה, חלקנו אפילו היינו אחד מהם. מה כבר אפשר לומר עליהם שלא שמענו ואף חווינו על בשרנו קודם לכן? אלא שבידיו של הבמאי ג’ון יוז ז”ל וחמשת השחקנים המעולים של “מועדון ארוחת הבוקר“, הסטריאוטיפים הקלישאתיים הללו הפכו לדמויות נהדרות, נוגעות ללב ובלתי נשכחות. איך הם עשו את זה?

בפוסט זה נתחיל לדבר על דמויות אמינות ועל הצגה נכונה ויעילה שלהן בכתיבה, תוך שימוש בסרט הנעורים הקלאסי כדוגמה. כדאי מאד לצפות בסרט, אך הצפיה אינה הכרחית להבנת הפוסט, שאת הכותרת המשונה שלו אסביר מאוחר יותר. מוכנים?

המשיכו לקרוא

איך באים רעיונות לעולם, חלק ג’

בפרקים הקודמים של “איך באים רעיונות לעולם”:

בחלק הראשון הבנו שכאשר אנשים אומרים “רעיון לסיפור”, הם עשויים להתכוון לאחד משני דברים שונים: תמצית העלילה הסופית (אותה כינינו “רעיון של סיפור”),  או רעיון פשוט שממנו הכל התחיל להתגלגל (אותו כינינו “רעיון מניע“).

בחלק השני גילינו שרעיונות מניעים נמצאים בכל מקום, ושהדרך לגלותם היא לאמץ הרגל של תשומת לב לרעיונות חולפים ושל פיתוחם: לוקחים רעיונות סתמיים שעולים במקרה בראש וחושבים, על כל אחד, “איזה סיפור אפשר לכתוב מזה?” כאשר רעיון מניע טוב יופיע, במקרה, ההרגל כבר ימשוך אותנו לשים לב אליו ולפתח אותו, והוא לא יישכח וייעלם בקלות כפי שקרה עד כה.

בחלק זה, השלישי והאחרון, נעסוק בבעיה האחרונה בשרשרת: איך הופכים רעיון מניע לרעיון של סיפור.

המשיכו לקרוא

הם מחרבנים על כל הדברים שאתה מאמין בהם

הסופר הארלן אליסון סיפר שכאשר ראה בפעם הראשונה את הסרט “ג’ו” (Joe), הוא נזקק לעזרה כדי לצאת מהאולם, ונדרשו לו עוד עשרים דקות להתאושש. גם כיום, אחרי ארבעים ושתיים שנים (שהשאירו, ללא ספק, את רישומן המסוים על הסרט), מדובר ביצירה מזעזעת ביותר, במובן הטוב של המילה: מפתיעה, מטלטלת ומעוררת מחשבה.

“ג’ו” הוא מסוג הסרטים שאסור לגלות לאחרים איך הם נגמרים, מכיוון שספוילר כזה יהרוס את כל ההנאה – או, כפי שמוטב לומר במקרה של “ג’ו”, האפקט. לכן, ואף על פי שהשמטת הספוילר תפגע ללא ספק באפקטיביות של הרשומה הזו, גם אני לא אגלה את הסוף.

המשיכו לקרוא

פרספוני, עברית דברי

שום עבודת תרגום אינה מובנת מאליה, ואם מישהו חושב אחרת, סימן שהוא לא מכיר את הנושא מספיק טוב. עם זאת, יש תרגומים פשוטים יותר מאחרים. תרגום של ידיעה חדשותית, למשל, של ממשק משתמש או של מסמך משפטי, דורש “המרה” של התוכן, של המידע המילולי בלבד. בתרגום של יצירה ספרותית מתווספים לנו משתנים כגון אווירה, קצב ורגש, ובתרגום שירה מצטרף לחגיגה אילוץ מסוג שונה לגמרי: המבנה הצורני.

המשיכו לקרוא

איך באים רעיונות לעולם, חלק ב’

סיימתי את החלק הקודם באמירה שהשאלה “איך מוצאים רעיונות לסיפורים” היא למעשה שתי שאלות: איך מוצאים רעיונות שמניעים יצירה, ואיך הופכים אותם לסיפורים. כאן אעסוק בראשונה מבין השתיים, וכדי לעשות זאת אסביר, קודם כל, מה זה בכלל “רעיון שמניע יצירה”.

המשיכו לקרוא

היי, פרספונה

השיר הקצר “Prayer to Persephone”, מאת המשוררת האמריקנית עדנה סט. וינסנט מיליי (Edna St. Vincent Millay, 1892-1950), הוא שיר פשוט, מקסים וכואב. כל הקדמה מיותרת, למעט תזכורת קטנה למי ששכח: במיתולוגיה היוונית, פרספונה היא מלכת השאול, אשר נחטפה לשם ומוחזקת נגד רצונה על ידי המלך, האל האדס.

המשיכו לקרוא

איך באים רעיונות לעולם, חלק א’

נסה, מה אכפת לך

זה די מצחיק, למען האמת: השאלה “איך מוצאים רעיון לסיפור” מופיעה תמיד אחרי שהכותב המתחיל כבר השלים מספר סיפורים. המקור לרעיונות, יהיה אשר יהיה, מתנהג כמו סוחר סמים ערמומי ומעניק לנו בהתחלה דוגמית או שתיים חינם, כדי שנתמכר; ברגע שאנחנו נכנסים לזה ברצינות, הברז נסגר. למעשה, מבחינה מסוימת אותו מקור גרוע יותר מסוחר סמים, כי אצל הסוחר אנחנו לפחות יודעים מה צריך לעשות כדי לקבל את הסחורה!

החדשות הטובות הן שמצב זה הינו הפיך. בהנחה שהכותב באמת מחפש רעיון ולא סתם משתמש בעניין כתירוץ להימנע מכתיבה, מציאה של רעיונות – ורעיונות טובים – לסיפורים לא צריכה לקחת יותר מיום-יומיים במקרה הגרוע ביותר. החדשות הרעות הן שכדי להגיע למצב הזה, יש כמה דברים שצריך להבין ולתרגל.

המשיכו לקרוא

חולשה מסוימת לכלי כתיבה

ארצות הברית, מאי 2011

“אין מצב שאתה קונה את זה. לך מפה,” אני אומר.

“אבל רגע!” אני משיב, “רק תסתכל על הדפים האלה, רק תרגיש אותם-”

“אין מה להרגיש. במחיר הזה אני קונה מספיק דפדפות לכל החיים, וגם בהן אני ממילא לא אשתמש.”

“כריכת עור עם שרוך! אפילו בלי סימוני שורות!”

אם הייתי שניים, הייתי לופת את עצמי בצוואר ומטיח על הקיר הקרוב. “תקשיב לי ותקשיב לי טוב, חדל-אישים שכמותך. אתה לא קונה יומן מצועצע בארבעים דולר. אתה חושב שאני לא מכיר אותך? אתה תכרכר סביבו ימים שלמים במקום לעבוד, ובסוף הוא יעלה אבק באיזו פינה כי לא יהיה לך לב לכתוב בו שום דבר. עבור מהר למדף המוזלים, כל עוד אני מרגיש נדיב.”

המשיכו לקרוא