חמישה בני נוער זרים זה לזה נקלעים, לא מבחירה, לחדר אחד למשך מספר שעות. הם נמצאים שם כעונש על מעשים לא-ראויים שעשו בבית הספר, והמנהל הקשוח שמגיע מדי פעם לפקח עליהם לא יניח להם לשכוח זאת; אך ההתמודדות האמיתית שלהם היא לא נגד המערכת אלא עם עצמם. בריאן, החנון. אנדי, הספורטאי. קלייר, הפרינססה. ג’ון, העבריין. אליסון, המוזרה. אנחנו מכירים את הטיפוסים האלה, חלקנו אפילו היינו אחד מהם. מה כבר אפשר לומר עליהם שלא שמענו ואף חווינו על בשרנו קודם לכן? אלא שבידיו של הבמאי ג’ון יוז ז”ל וחמשת השחקנים המעולים של “מועדון ארוחת הבוקר“, הסטריאוטיפים הקלישאתיים הללו הפכו לדמויות נהדרות, נוגעות ללב ובלתי נשכחות. איך הם עשו את זה?
בפוסט זה נתחיל לדבר על דמויות אמינות ועל הצגה נכונה ויעילה שלהן בכתיבה, תוך שימוש בסרט הנעורים הקלאסי כדוגמה. כדאי מאד לצפות בסרט, אך הצפיה אינה הכרחית להבנת הפוסט, שאת הכותרת המשונה שלו אסביר מאוחר יותר. מוכנים?
לפני שנגיע לעיקר, שתי נקודות חשובות. אחת, “מועדון ארוחת הבוקר” רחוק מלהיות סרט מושלם, אפילו מבחינת הדמויות. יש בו קטעים אשר, לטעמי, לא רק מיותרים אלא ממש מזיקים, והוא עשוי היה להיות מוצלח הרבה יותר בלעדיהם; יש גם קטעים שמן הראוי היה להוסיף. הנקודה השניה היא שהשחקנים והשחקניות עצמם ראויים לחלק גדול מהקרדיט, ומצליחים להביע בהבעת פנים או תנועה בודדה דקויות של רגש ושל אופי, שלא היו עוברות בשום אופן בטקסט בלבד. ועכשיו נחזור לענייננו.
איך אנחנו מכירים דמויות? כשאנו נתקלים לראשונה בדמות כלשהי בספר, על סמך מה אנחנו מגבשים לעצמנו תמונה שלה, של האופי שלה, התכונות, הרצונות? או, אם נסתכל על אותה שאלה מהזווית של הכותבים, איך צריך לתאר את הדמות ואת מעשיה כך שהקורא יראה אותה כפי שאנחנו רואים? ואיך עושים זאת בשלב מספיק מוקדם, כך שהקורא יוכל להשתמש בידע שלו על הדמות, להבין אותה – והחשוב מכל, להרגיש משהו כלפיה?
הדרך הפשוטה והגרועה ביותר היא לציין במפורש את תכונותיה של הדמות. לדוגמה, “קלייר היתה נערה שחצנית מבית עשיר.”תיאורים כאלה קיימים, פה ושם, גם בספרים שיצאו לאור ואף הצליחו, אך עדיין ברוב המכריע של המקרים אין להם שום הצדקה. זהו משפט מת. הוא מציג מידע גולמי ויבש ולכן ההתייחסות של הקורא אליו היא בהכרח כאל מידע גולמי ויבש. זה לא מעורר שום רגש.
על זה בדיוק מדבר הכלל הידוע “הראה, אל תספר”: הכותב לא אמור לספר לנו על הדמות, אלא להראות לנו את הדמות. אנחנו צריכים להכיר אותה מתוך ההתנהגות שלה, מתוך הדברים שהיא אומרת ואיך שהיא אומרת אותם, מתוך היחס של הסובבים אותה כלפיה. רק כך מתקיימים התנאים הראשוניים ליצירת קשר רגשי כלשהו עימה (וזה יכול להיות אהבה, שנאה, בוז, חמלה או כל רגש אחר, כמובן).
לעתים, כותבים מתחילים מצליחים לחמוק מהמלכודת של תיאורים יבשים, אך לא מציעים תחליף. פתיחה של סיפור בסגנון כזה יכולה להיראות, למשל, כך:
“יששכר עמד בפתח הדלת והביט החוצה, כשלפתע נשמע צלצול הטלפון. הוא הרים את השפופרת כאילו היתה דג רקוב. ‘הלו?’ לחש.”
אמנם אין כאן שום תיאור ישיר ויבש של יששכר, אבל אין כאן גם שום דבר אחר. מה אנחנו יודעים עליו? שהוא לא עיוור, חירש או אילם, ושיש לו רגליים (אחרת לא היה מסוגל לעמוד) וככל הנראה גם יד או שתיים. כל השאר נותר באפלה.
כעת, נראה באיזו מיומנות ג’ון יוז שרטט את הדמויות שלו. הסרט מתחיל במספר צילומים כמעט סטטיים מהווי בית הספר, כשברקע מישהו שעדיין איננו מכירים מקריא מונולוג שאינו אומר לנו כמעט דבר. ואז…
[אנחנו רואים חזית של מכונית ב.מ.וו כסופה. במושב הנהג גבר, ולידו נערה מטופחת (קלייר) שמביטה על בניין בית הספר בייאוש. היא נדה בראשה ואומרת, תוך שהיא ממשיכה להסתכל הצידה:]
“אני לא מאמינה שאתה לא יכול להוציא אותי מזה.”
תוך משפט אחד בלבד אנחנו מבינים את מערכת היחסים שלה עם אביה: היא מצפה ממנו שיחלץ אותה מעונשי בית הספר ומרשה לעצמה למתוח עליו ביקורת. אנחנו מבינים שהיא מסוג הצעירים שההורים שלהם “מושכים בחוטים” ומחלצים אותם מהסתבכויות שכאלה. ומה התשובה של האבא, שני משפטים מאוחר יותר?
“אני אפצה אותך. להבריז משיעור בשביל לעשות שופינג לא הופך אותך לעריקה.”
האם נותר עוד ספק שמדובר בנערה מפונקת ועשירה, שרגילה לסובב את כולם על האצבע הקטנה?
המצלמה עוברת למכונית אחרת: נער, ילדה קטנה ואמא שזועמת:
“זו הפעם הראשונה או הפעם האחרונה שאנחנו עושים את זה?”
“האחרונה,” אומר בריאן בשקט.
“אז היכנס לשם ונצל את הזמן לטובתך.”
“אמא, אנחנו לא אמורים ללמוד, אנחנו חייבים רק לשבת שם ולא לעשות שום דבר.”
“אדוני, אתה תמצא דרך ללמוד!”
[האחות הקטנה:] “כן!”
מה למדנו מהדיאלוג הזעיר הזה? שזהו עונש הריתוק הראשון של בריאן, כלומר שבדרך כלל הוא “ילד טוב”. למדנו שאמא שלו דוחפת אותו ללימודים ולהצטיינות, שכל המשפחה מרשה לעצמה לדרוך עליו ושהוא אינו מעז להתנגד. אפילו כשהוא מתווכח עם האם, הוא בסך הכל מעמיד מול דרישותיה את הכללים של בית הספר, שום דבר משל עצמו.
במכונית של אנדי, אומר לו אביו:
“שמע, גם אני עשיתי שטויות. חבר’ה עושים שטויות, אין בזה שום דבר רע. רק שאותך תפסו.”
“טוב, אמא כבר נזפה בי, בסדר?”
האב מרים את הקול: “אתה רוצה להפסיד תחרות? להרוס את הסיכויים שלך?” [אנדי נד בראשו לשלילה] “אף בית ספר לא יתן מלגה לתלמיד עם בעיות משמעת!”
לפי תפיסת העולם של האב, המעשה והעונש בכלל לא חשובים: העיקר לא להיתפס. הספורט הוא המטרה העליונה. אנדי סופג את זה בשתיקה, לא מרוצה אך גם לא מעז להתווכח.
בזמן שהוא יוצא מהרכב וטורק את הדלת אחריו, אנו רואים את ג’ון מגיע לבדו, ברגל, עם משקפי שמש. הוא חוצה את הכביש בחוסר זהירות ואפילו לא מסתכל לעבר רכב שמגיע וכמעט דורס אותו. זהו טיפוס אדיש, לא-איכפתי, ונראה שגם להורים שלו לא אכפת ממנו במיוחד לאור זה שהם לא טורחים אף להסיע אותו (אלא אם הוא גר ממש קרוב). מהרכב שהגיע – מהמושב האחורי! – יוצאת בכעס אליסון, ככל הנראה בלי להחליף מילה עם מי שמקדימה. היא עומדת רגע לצד הרכב, וכשהיא רוכנת לעבר החלון הקדמי הרכב פשוט בורח לה. הקשר שלה עם ההורים הוא בבירור בעייתי, עד כדי ניתוק, אך ניכר שהיא דווקא מחפשת חיבור כלשהו.
דקה וארבעים שניות בלבד של סרט, וכבר יש לנו היכרות ראשונית עם חמש דמויות, האופי שלהן, מערכת היחסים עם ההורים ועוד.
הסצנה הבאה ממשיכה את האפיון הנהדר. בתוך אולם הספריה (בו יתרחש רוב הסרט) עומדים שישה שולחנות רחבים בשני טורים. קלייר יושבת מקדימה. בריאן מתיישב באלכסון מאחוריה: לא בחזית העניינים כמוה, ובוודאי שלא לצדה. הם לא שייכים לאותו “מעמד”. כשאנדי נכנס הוא ניגש ומחווה לעבר כיסא סמוך לקלייר, כאילו שואל “אפשר?” כלומר, הוא דווקא כן מהמעמד שלה, הוא טיפוס חברתי, ויש לו את הדרך-ארץ לבקש רשות. היא מושכת בכתפיה לאישור, אך מעבר לכך מתעלמת ממנו. סנובית כבר אמרנו?
ג’ון נכנס, וכבר במסדרון מעביר יד על כל החפצים שבדלפק, מפיל משהו וגונב פנקס. הוא בוחן במבט מזלזל את היושבים, ואז ניגש לבריאן ומסמן לו לעבור למקום אחר כי הוא רוצה לשבת שם. בריאן עובר מייד. אנו נחשפים כך לצד העברייני והבריוני של ג’ון, ומקבלים חיזוק נוסף לעכבריות החנונית של בריאן. בעוד ג’ון מניח את הרגליים על כיסא אחר, אליסון ממהרת פנימה בלי להסתכל על אף אחד, עוקפת את כולם בסיבוב גדול ומתיישבת בהפגנתיות בקצה המרוחק ביותר מאחורה, עם הפנים לקיר. היא לא שייכת, לא רוצה להיות שייכת – ועושה הכל כדי שכולם יידעו את זה…
הקטע הזה נמשך פחות מדקה, וכבר יש לנו ידע משמעותי על הדמויות. כל פעולה או חוסר פעולה, כל מילה שנאמרה – שום דבר לא היה סתם. הכל נבע מהן ומסייע לצופים להבין אותן, ומה שחשוב לא פחות – אלו הן דמויות אמיתיות, אמינות, חיות. מאד קל להציג בסיפור דמות של, נניח, רוצח מיומן וקר מזג: הוא צריך רק להרוג מישהו בלי למצמץ. הכישרון האמיתי הוא לתאר באותה כמות מילים דמות מורכבת עם רגשות, רצונות וסטטוס חברתי!
אגב, אני לא טוען שכל סיפור חייב להתחיל באיפיון חד של הדמות הראשית, או שכל משפט חייב לשאת משמעות עמוקה. הלקח של הפוסט הזה הוא שכאשר מאפיינים דמות ומנסים לגרום לקורא להכיר אותה ולהרגיש משהו כלפיה, אפשר לעשות זאת בצורה יעילה להפליא אם רק מציבים אותה בסיטואציה הנכונה ונותנים לכל האספקטים שלה להתבטא במלואם במילים ובמעשים – שלה ושל הסובבים אותה.
עוד לא הסברתי את כותרת הפוסט. את זאת אעשה בפוסט ההמשך, שבו נדבר על סטריאוטיפים, אינטראקציה בין דמויות והאם באמת הלב שלנו מת כשאנחנו מתבגרים.
