ישראל, נובמבר 2007
1.
אני מבוגרת מדי בשביל דברים כאלה, חשבה סיוון, זוקפת את גבה מול המראה הגדולה. כולם אמרו לה שהיא משוגעת, לרצות לעזוב מקום עבודה כזה; אמרו לה גם שהיא נראית מקסימום כמו איזו חיילת משוחררת. אבל עברו כמעט שבע שנים מאז הפעם האחרונה שלהדרכות שלה היתה משמעות כלשהי, והמדים שנאלצה ללבוש כאן מדי יום עוררו בה חוסר נחת הולך וגובר. היא חשפה את שיניה בחיוך רחב, מקצועי, מוודאת שלא נתקע ביניהן דבר בארוחת הצהריים. רק עד שאגמור את התואר, שבה והבטיחה לעצמה. היא פרעה את שערה החלק, האדום עד כדי כך שאיש לא האמין שהוא טבעי, וחזרה ואספה אותו בזנב סוס נמוך. על הדלפק המתינו שלוש קסדות פלסטיק צהובות. היא נטלה אחת מהן ועצרה לרגע לצד החלון, מתבוננת למטה לעבר הקבוצה הממתינה: אחד-עשר או שנים-עשר פנסיונרים, זוג צעיר עם ילד, זוג קצת פחות צעיר עם שני ילדים גדולים יותר, וגבר אחד בודד. הילד הקטן הבחין בה ונופף לשלום. סיוון נופפה בחזרה, אך מעייניה היו נתונים לגבר. בכל שנות עבודתה במרכז המבקרים, מעולם לא הגיע לכאן בחור צעיר לבדו, מרצונו החופשי. ייתכן שהוא עורך ביקורת סמויה, או שנשלח כדי לבחון אפשרויות עבור קבוצות עתידיות. כך או אחרת, מן הראוי להקדיש לו תשומת לב מיוחדת. אי-שם בראשה, קולן של חברותיה הנשואות רמז שהיא היתה עושה זאת בכל מקרה. סיוון התעלמה מהקול והעיפה מבט בשעון הדיגיטלי הגדול, שהציג בזמן אמת את צריכת החשמל הארצית הכוללת. 44,760 מגהווט. מספר שגרתי לגמרי ביום קריר שכזה; היא תצטרך להיצמד לטקסט הקבוע.
2.
יומיים לפני כן הוא מצא, במעטפה של חשבון החשמל, פרסומת למרכז המבקרים עם האותיות צ.מ. כתובות בכתב-יד בשוליים, בעט כחול. זה היה רמז זעיר, שאדם מן היישוב עלול היה שלא להבחין בו כלל, ובוודאי שלא להבין את משמעותו; אבל צבי מיכלסון לא היה אדם שיחמיץ רמזים שכאלה, וזו היתה אחת משלוש הסיבות לכך שההם יצרו איתו קשר מלכתחילה. היו לו, אמנם, תוכניות אחרות לימים הקרובים, אך הוא לא יכול היה להניח לאתגר שכזה מרגע שהוצג לפניו. הוא היה סקרן מדי. זו היתה הסיבה השניה. את הסיבה השלישית, כך נזכר, הם אף פעם לא גילו לו.
מדריכת המבקרים, שירדה במדרגות בצעד קליל, קטעה את הרהוריו. חמודה, היה הדבר הראשון שעלה בדעתו. היא לכדה את מבטו, כאילו קראה את מחשבותיו, וחייכה. האם היא אשת הקשר שלי? תהה, אך המבט והחיוך כבר נעלמו, והיא התייצבה בפני הקבוצה כולה, מכנסת אותם בקריאות רמות כאילו היו עדר כבשים. הוא פסע בעקבות הפנסיונרים, מקשיב בחצי-אוזן להסברים שניכר היה ששיננה היטב. הם לא עניינו אותו. הוא ידע שתחנת הכוח היתה אביזר קוסמטי בלבד, רק קליפה חיצונית שחיפתה על סבך שלם של מנגנוני הסוואה והטעיה שנועדו להגן על הסוד השמור ביותר בישראל ואולי בעולם כולו. האם בזה מדובר? יתכן שזהו בסך הכל מקום מפגש ניטרלי, ושבעוד רגע יפרד אחד הפנסיונרים מהקבוצה כבדרך אגב ויקח אותו הצידה, ללחוש על אוזנו כמה רמזים שיובילו אותו לתחום אחר לגמרי. מצד שני, לחברת החשמל היו סודות מספיק חשובים כדי שההם יהיו מעורבים בעניין.
“המבוגרים שביניכם,” שמע את המדריכה אומרת, “בוודאי זוכרים היטב את הימים בהם החשמל עלה ביוקר—”
קשיש אחד נשף בבוז, קוטע אותה. “איפה היה חשמל, איפה?” קרא. “הפסקות חשמל, זה מה שהיה!”
המדריכה חייכה שוב בנימוס. “כמובן, גם זה,” השיבה. “וזה עוד כשייצרנו לצריכה פנימית בלבד.”
צבי התבונן בה, מנסה להבין מה היה בה שמצא חן בעיניו כל-כך, ואז תפס: היא הלכה יפה. זו היתה, לטעמו, אחת מהרעות החולות שבאימוץ מושגי היופי מתוך מדיות סטטיות, כגון מגזינים ושלטי חוצות: לישראליות רבות היה חוש אופנתי מפותח והן ידעו להתלבש ולהתאפר, אך בשום מקום לא לימדו אותן לנוע בצורה חיננית. במצב הצבירה הטבעי שלהן, כפי שכינה זאת, הן איבדו את כל המשיכה שלהן בעיניו. לתנועה נכונה, לעומת זאת, היה קסם סגולי משלה, שהתבטא בכל מקום ובכל זמן.
“אנחנו נעלה עכשיו לראות את חדר הבקרה,” אמרה. “בואו אחרי למעלית. יש כאן מישהו שסובל מפחד ממקומות סגורים?”
איש לא הודה. היא המתינה לצד פתח המעלית בעוד המבקרים נדחסים פנימה, וחייכה שוב כשצבי, שהלך במאסף, חלף לידה. הוא הבחין שהפעם החיוך היה חם יותר, אמיתי, ועצר.
“הכל בסדר, אדוני?” שאלה.
“מה? כן, בטח. מרתק.”
“אני יודעת,” אמרה בשקט והתקרבה אליו מעט. “קצת באוויר, הכל. נכון? אבל חכה שתראה את חדר הבקרה. זה באמת דבר מדהים.”
הוא לא היה מדהים עד כדי כך, ובתום הסיור חזרה הקבוצה אל אולם הכניסה והחלה להתפזר. צבי המשיך לעמוד עוד רגע, אוחז בידו את חוברת “חשמל 2006 – חזון ומציאות” הלא-מעודכנת ואת חולצת הטריקו המגוחכת שקיבל. לשם מה קראו לו לכאן? הוא לא החמיץ שום סימן נסתר, בזאת היה בטוח. לא היה כל סימן. יתכן שמסיבה כלשהי העניין כולו בוטל, ויתכן שנפלה טעות. הוא הסתובב לעבר היציאה.
“צבי מיכלסון? מר צבי מיכלסון?” שמע קול קורא מאחוריו. סיוון, המדריכה. הוא שב ופנה אליה.
“כן?”
“אתה צבי?” וידאה. “איזה מזל שאתה עוד כאן! מצאו את הסלולרי שלך במעלית, כנראה שהוא נפל לך.”
צבי מישש את כיסי מעילו, חש בבירור במכשיר הנוקשה. “אני לא מאמין,” חייך, מקווה שאיש לא יחליט להתקשר אליו דווקא עכשיו. “עוד הייתי נוסע עד הבית בלעדיו. איפה הוא?”
“במשרד. בוא, אני אקח אותך. איפה אתה גר?”
“תל אביב,” השיב. והנה זה מתחיל. שם, במשרד, ימתין לו איש הקשר שלו. הוא כבר היה משוכנע שזו לא סיוון, שהלכה לפניו בשתיקה.
“תשמעי,” אמר, “סיוון, נכון? בטח שמת לב שלא הייתי כל-כך ממוקד בזמן הסיור, אבל זה לגמרי לא קשור אליך. את היית נהדרת.”
“אתה בטח אומר את זה לכל המדריכות,” הפטירה, וכעבור מספר שניות עצרה והצביעה על דלת. “גש לשם,” אמרה, “הם יטפלו בך. אני צריכה ללכת.”
“כבר?”
“אני—” סיוון הצביעה בהיסוס לכיוון ממנו באו, מסתכלת הלוך ושוב. “יש לי עוד קבוצה, פשוט… אני צריכה עד חמש, זאת אומרת – המשמרת שלי נגמרת רק בחמש, התכוונתי.”
“טוב, אני לא אפריע לך לעבוד. תודה רבה.”
סיוון הרימה את ידה לשלום ומיד הסתובבה והתרחקה בצעד מהיר. צבי המשיך להתבונן בה עד שנעלמה מעבר לפינה, ואז נכנס למשרד. גבר מבוגר, כסוף-שיער, נשען על הדלפק ושוחח עם המזכירות. כאשר הבחין בצבי מיהר ופנה אליו.
“מיכלסון!” קרא. “בוא, בוא, זה אצלי.” הוא מיהר לעבר אחד החדרים הפנימיים, מוודא שצבי אינו מפגר בעקבותיו. צבי הספיק להבחין בתג הכסוף שלצד הדלת: ראובן גולוב, מנהל התחנה.
3.
יופי סיוון, חשבה, זועפת. ‘אתה בטח אומר את זה לכל המדריכות’. מעולה. היא לא הצליחה לחשוב על משהו מיוחד בצבי שיכול היה להרשים אותה עד כדי כך, אך הגמגום שלה בנוכחותו העיד כאלף עדים שלבה היה סבור אחרת. חברותיה לתפקיד, במהלך החפיפה הפחות-רשמית שעברה כשהתקבלה לעבודה, הזהירו אותה שוב ושוב: מבקרים באים והולכים, ואם מישהו מוצא חן בעיניך ולא עושה את הצעד הראשון, הסתערי – אחרת לא תראי אותו יותר לעולם. והנה, סוף כל סוף, מועמד מתאים שמעניק לה תשומת לב בלי להזיל עליה ריר, ומה משפט המחץ שלה? ‘אני צריכה עד חמש’. כל הכבוד.
אבל היא כבר ידעה איפה הוא גר ואיך קוראים לו, וזה לא היה שם נפוץ במיוחד. עוד יש סיכוי. סיוון חייכה חיוך רחב לעבר קבוצת התלמידים הגדולה, שחבריה הציקו זה לזה, ואל שתי המורות חמורות הסבר שהניעו את ראשיהן מצד לצד כממטרות ופיזרו קריאות “שששש!” במרווחים קצובים. רק עד שאגמור את התואר.
4.
האיש הקירח, חבוש הכיפה, הניד בראשו לעבר צבי כמכר ותיק, והמתין עד שהתיישב מולו. ראובן גולוב ישב בצד.
“באיזו שנה נולדת, מר מיכלסון?” שאל הקירח.
“שבעים ושמונה,” השיב צבי, משתתף במשחק; האיש שמולו ידע עליו הרבה יותר מאשר תאריך הלידה.
“אז אתה בוודאי לא זוכר את הכתבה המקורית על המכונות, ששידרו בערוץ הראשון בשנת שמונים ושתיים.”
“משדרים אותה מחדש בכל יום עצמאות. קשה לפספס.”
“זו הגרסה הערוכה.”
צבי מצמץ פעמיים. האגדה האורבנית העקשנית אודות הקטעים החסרים היתה מהוותיקות ברשת, וצירוף המילים ‘קטעים חסרים’ כשלעצמו כבר שימש, בשפת היומיום, לציון קונספירציות מופרכות. הקירח הבחין, ככל הנראה, במבוכתו של צבי וחייך, אך מיד הרצין שוב.
“צבי מיכלסון,” הזהיר, “מן הראוי שאבהיר לך כבר בשלב זה, שקיבלתי סמכות להבטיח – בכל אמצעי שיידרש – שמה שנאמר כאן לא יוודע לציבור. האם אתה מבין את מלוא משמעות הדבר?”
“כמובן.”
הקירח וראובן החליפו מבטים, ואז שלה הקירח מכיסו התקן זכרון זעיר וחיבר אותו למחשב. המסך הסתיר את המקלדת מעיני צבי, שהאזין לתקתוקי המקשים. הסיסמה, כך העריך, היתה בת כעשרים וחמישה תווים, עם הפסקות קצרות שהעידו על חלוקה למילים. המילה האחרונה הוקלדה בקצב איטי מהאחרות: מונח נדיר, או מספר.
“הכתבה המקורית על המכונות, אלף תשע-מאות שמונים ושתיים,” ניחש.
הקירח הרים את מבטו. “כן, מייד,” אמר. “אני רק פותח את הקובץ…”
צבי הנהן, מרוצה מטעותו. פירוש הדבר היה שהאנשים שבטחון המדינה נתון בידיהם לא היו עד כדי כך צפויים וחסרי תחכום. הוא נשען לאחור, וכעבור רגע סובב ראובן לעברו את המסך.
צבי הכיר את הסרט השחור-לבן היטב, ויכול היה לצטט ממנו כמו מתוך “גבעת חלפון”: המהנדסים המתרוצצים, הקריינות המגלה טפח ומכסה טפחיים. לפתע התהדקו ידיו מאליהן סביב מסעדי הכסא, כיוון שהסצנה הצפויה, המוכרת, התחלפה בתמונה שלא ראה מעולם: הכתב, אלישע שפיגלמן, עומד מאחורי מעין חנוכיה מגושמת של נורות חשמליות שהוארו בכוח המכונה. הוא הצביע על החנוכיה, על שני חלקים אותם כינה “גנרטור” ו”טורבינה”, הסביר שאלו הם כל הפרטים שניתן לחשוף אודות ההמצאה החדשה – וכעבור עוד רגע חזר הסרט למסלולו המוכר. צבי נשא את עיניו אל הקירח, מבולבל. “זה הכל?” שאל.
“זה די והותר,” השיב הקירח. “מעוניין לראות שוב?”
“כן, בהחלט,” אמר צבי, והפנה את כל תשומת לבו אל הסרט. מבטו התרוצץ על המסך, מחפש את הפרט המסתורי שהצדיק צנזורה גורפת כל-כך של אחד מהתיעודים הטלוויזיוניים החשובים בהיסטוריה.
“עדיין לא הבנתי,” אמר בתום קטע הוידאו.
“אל תיקח ללב,” אמר הקירח. “זה לא משהו שאפשר לראות בעין בלתי מזוינת. אבל אם היה לך פוטומטר מספיק רגיש, היית מבחין בתנודות בעוצמת התאורה של הנורות בחנוכיה.”
צבי הרהר לרגע. “הן מגלות משהו על המבנה הפנימי של המכונות,” אמר.
ראובן פלט אנחה לא רצונית. “האיש הזה מסוכן,” אמר לקירח.
“אמרתי לך שהוא חריף,” אישר הלה. “הראש שלו נמצא כל הזמן שני צעדים קדימה. אבל אל תדאג: אף אחד לא מסוכן כל עוד הוא בצד שלך. אני צודק, צבי?”
צבי משך בכתפיו.
“התנודות האלה,” המשיך הקירח, “הן מאפיין אינהרנטי של פעולת המכונות, גם של הדגמים החדשים ביותר. המהנדסים השיגו שיפורים מדהימים בכל הפרמטרים האחרים – תפוקה, זמני תגובה – אבל עד היום לא מצאו דרך למנוע את התנודות האלה במקור. חברת החשמל משתמשת בתחנות כוח קונבנציונליות כמו ‘אורות מרידור’ כמקורות עצמאיים לזרם נוסף, בלתי-תלוי, שבעזרתו מוחקים את האות המסגיר לפני שהוא זולג החוצה.”
“הבנתי, תמשיך,” אמר צבי.
“תהליך המחיקה דורש חישובים מורכבים, שנעשים באמצעות שבבים כאלה.” הקירח הציג שבב מרובע, דומה למעבד של מחשב. “כמובן שזה אינו הדבר האמיתי. על השבבים האמיתיים אנחנו שומרים כעל בבת עינינו, משום שהם אולי החוליה הכי רגישה בכל השרשרת. מייצרים אותם באירופה, במפעל שאין לו מושג למה הם משמשים, ומבריחים אותם לארץ בדרכים שלא תאמין.”
“זה לא הגיוני,” אמר צבי. “הרי יש לנו טכנולוגיה לייצור שבבים פה בארץ, למה לסכן – אה, הבנתי.”
“בדיוק,” אמר הקירח, שולח מבט אל ראובן שהנהן בהערכה. “כדי להטעות את המרגלים. בכל אופן, לפני חודשיים בערך ביצענו הזמנה גדולה של שבבים, כמה עשרות. כשהחבילות הגיעו ליעדן, גילינו ששבב אחד חסר. אנחנו יודעים בוודאות שהגניבה קרתה כאן בארץ, ויש לנו חשד די מבוסס בנוגע לזהות הגנבים.”
“אז תעצרו אותם, בשביל מה אתם צריכים אותי?”
“כדי לגלות עם מי עוד הם עובדים, ועבור מי.”
“לא, לא,” צבי קם. עצם העובדה שפנו אליו בבקשה שכזו העידה על מידה מסוימת של יאוש וחוסר-ברירה, אך היו לו קווים אדומים. “אני לא הולך להתחזות ולרגל אחרי אנשים. שכח מזה. בשביל דברים כאלה יש לכם סוכני שטח.”
“אתה חושב שלא ניסינו?” ענה הקירח. “יש להם גישה למידע פנימי, והם מזהים את כל הסוכנים שלנו. אתה דמות נייטרלית.”
“ואני גם שקרן גרוע. תודה לך על זמנך—”
הקירח קם. “צבי, המדינה זקוקה לך.”
צבי נשם עמוק. הוא ידע שמוטב לחתוך את העניין מוקדם ככל האפשר, לפני שהצד השני יפתח ציפיות נוספות, ולפני שהוא עצמו יפתח רגשות אשם חזקים מדי. “לא,” אמר. “אם תהיה לכם משימה שמתאימה לי, אשמח לעזור. כל טוב.”
הוא מיהר ללחוץ את ידו של ראובן לשלום, נד בראשו לעבר הקירח שהמשיך לעמוד כך, נבוך, ויצא מהחדר במהירות, מקלל חרישית את עצמו ואת ההם.
ראובן הביט בדלת הפתוחה בעיניים פעורות. “ייבש אותך כהוגן, מה?” אמר לקירח. “אתה מתכוון לתת לו ללכת, סתם ככה?”
“האיש לא מעוניין, מה אפשר לעשות?” השיב הקירח והתקדם לעבר הדלת, מציץ החוצה. דלת המשרד החיצונית שליד המזכירות נסגרה בטריקה אחרי צבי, שעזב את המקום. “אין לך דבר יותר גרוע מסוכן שפועל מתוך כפיה. ניאלץ למצוא פתרון אחר.”
ראובן הסתכל עליו בחשדנות. “לא יכול להיות,” אמר. “אני מפספס פה משהו. מה הסוד?”
הקירח הצניע חיוך. “צבי הוא מסוג האנשים שרואים תמיד שני צעדים קדימה, אבל אנחנו רואים שלושה. כל טוב לך, מר גולוב.”
5.
“האלו?”
“שלום… צבי בבית?”
“מה? אין פה צבי, טעות.”
“כן?”
“שלום, מר מיכלסון?”
“מי שואלת?”
“מדברת סיוון—”
“איזה סיוון? מה זה, סקר? לא, לא מעוניין.”
“האלו.”
“שלום, אפשר לדבר עם צבי בבקשה?”
“מדברת אשתו. ומי את?”
“כן?”
“שלו— צבי?”
“סיוון. זיהיתי אותך לפי הקול. היי.”
וואו. תחשבי על משהו, ומהר. נו כבר!
“…סיוון?”
“כן!”
“במה אפשר לעזור לך?”
“אמ… רציתי לדעת אם בסוף קיבלת את הסלולרי שלך בחזרה.”
“אה. כן, קיבלתי, תודה.”
“אתה יודע שאתה הצבי מיכלסון האחרון בספר הטלפונים?”
“באמת? את מתכוונת— אה, אוקיי. וואו. טוב, אז את בטח צרודה מרוב טלפונים. מה דעתך על כוס קפה?”
6.
סיוון קרעה שקיק של סוכר חום לתוך ההפוך שלה. “אז תגיד, מה אתה עושה בחיים?”
“יעוץ, פתרון בעיות,” השיב צבי.
“מה, כמו בסרטים האלה של הגנגסטרים? זה שקוראים לו כשצריך להיפטר מגופה?”
צבי חייך, מאזין לנקישות המוסיקליות-כמעט של הכפית שלה על דופן הכוס. “אני פותר בעיות,” חזר, “לא מסתבך בהן.”
“מה למשל?”
“את יודעת שיש לך שיער מקסים?”
סיוון השפילה את מבטה אל הספל. “תודה, אבל לא ענית לי לשאלה.”
“זה עניין רגיש,” אמר. “הלקוחות שלי לא מעוניינים שמישהו ידע שהם זקוקים לי.”
“אז בלי שמות.”
“אני לא—” צלצול הסלולרי קטע את דבריו. צבי שלח ידו לכיס וכיבה את המכשיר בלי להביט בו. “סליחה,” אמר. “היה נדמה לי שהוא כבוי.”
“זה בסדר,” אמרה סיוון, מרוצה בעליל. “התחלת להגיד…?”
“שזה סיפור ארוך, לא לפגישה ראשונה,” התחמק. “אני מעדיף לשמוע עליך.”
“אין מה לשמוע,” אמרה. “החיים שלי משעממים. הייתי מדריכה בצופים, אחר כך הייתי מדריכה בצבא, הסתובבתי קצת במזרח ועכשיו אני מדריכה במרכז המבקרים. תחנה אחרונה.”
“בטח כבר נמאס לך שאומרים לך שחברת החשמל היא מקום עבודה מעולה.”
“אתה צודק, נמאס לי.”
“אז אני לא אגיד את זה.” צבי סובב את הצלחת עם העוגה שהזמין כך שצדה השלם פנה אל סיוון. “רוצה ביס?”
סיוון הושיטה מזלג ונטלה דגימה מנומסת. צבי הביט בתנועותיה, מוקסם: הן היו בוטחות, מדויקות, חסכוניות להפליא. נעיצה אחת מדויקת של המזלג, רבע סיבוב מחושב היטב ועוד תנועה חלקה אחת בחזרה. העוגה נראתה כאילו חתכו אותה בסכין חמה.
“מה קרה?” שאלה סיוון, מבחינה במבטו.
“למדת ריקוד פעם?” שאל.
“לא, למה?”
“התנועה שלך, איך שאת מזיזה את היד ככה… זה מאד מיוחד. כבר אמרו לך את זה?”
“לא, ואני מבטיחה שמזה לא ימאס לי,” צחקה. “אתה—”
“צבי מיכלסון? יש כאן מישהו בשם צבי מיכלסון?” נשמעה קריאה מכיוון הדלפק. צבי הרים את ידו. המלצר שקרא לו ניגש אל השולחן, מצמיד את כפות ידיו בהתנצלות. “אני נורא מצטער שאני מפריע לכם באמצע,” אמר. “צבי, יש לך טלפון. הוא אומר שזה דחוף.”
“מי זה?”
“הוא לא אמר לי…”
צבי פנה אל סיוון, שנשענה לאחור והסבה את מבטה החוצה, אל הרחוב. איש לא אמור היה לדעת שהוא כאן, ואם בכל זאת איתרו אותו, כנראה שמדובר בעניין חשוב ביותר. “זה יקח רק דקה,” הבטיח. “אני מיד חוזר.”
הוא הלך בעקבות המלצר אל מאחורי הדלפק, חומק אך בקושי ממכונת הקפה שפלטה בלי אזהרה סילון של קיטור לוהט.
“צבי מדבר,” אמר.
“שלום לך, צבי,” אמר קול גברי, מבוגר. “אנחנו צריכים שתסכים להצעה שקיבלת היום.”
צבי הרים את עיניו אינסטינקטיבית, מחפש בין הלקוחות ומבעד לחלון את האדם שמדבר איתו. הוא הבחין רק בגבר אחד שדיבר בסלולרי, ונמרצות השיחה שלו באותו רגע העידה שהוא אינו האיש.
“מי אתם? איך ידעתם שאני פה?” דרש.
“הכל יוודע לך בבוא העת. בבקשה, אין לנו זמן לדיבורים עכשיו. קבל את ההצעה.”
צבי ליקק את שפתיו והביט לעבר השולחן שלו. סיוון ישבה, ראשה שעון על כפות ידיה, ובהתה בקפה המתקרר. מה לעזאזל קורה לי היום?
“תוכיח לי שאתה לא מטעם אלה שנתנו לי את ההצעה מלכתחילה,” אמר לטלפון. מצדו השני של הקו התארכה השתיקה.
“אני מחכה,” אמר.
“אני מצטער, צבי,” השיב הקול. “בשלב הזה אני לא יכול להוכיח לך דבר. אבל אני יכול להבטיח לך שמדובר בעניין בעל חשיבות עליונה. בבקשה, קבל את ההצעה.”
“אני אחשוב על זה,” אמר צבי, והגבר המסתורי ניתק את השיחה עוד לפני שהוא עצמו הספיק לעשות זאת. הוא הניח את השפופרת, הודה למלצר וחזר אל השולחן, מוטרד.
“מי זה היה?” שאלה סיוון.
“פסיכי אחד,” ענה בהיסח הדעת, ומייד הבין את הטעות וקיווה שסיוון לא תבחין בה. היא הבחינה.
“אתה תמיד מודיע לפסיכים איפה אפשר למצוא אותך?”
“לא, אני מתכוון—”
“כי זה מסוג הדברים שאני צריכה לדעת לפני שאני מתחילה לצאת קבוע עם מישהו.”
“לא פסיכי כזה. סתם, חבר שלי.”
“אה, גלגל הצלה.”
“סליחה?”
“זה שמתקשר אליך באמצע הדייט, כדי שאם זה לא זה, תוכל להגיד לה שזה מקרה דחוף, שהכלב שלו שתה אקונומיקה ואתה חייב להסיע אותו לוטרינר.”
“אני מבין שיש לך ניסיון בתחום.”
סיוון פערה את עיניה. “מה שאמרת עכשיו, אפשר לקחת את זה לכיוונים מה-זה מעליבים,” התרעמה בחצי-חיוך. צבי נזקק לכמה שניות להבין במה מדובר: מערכות יחסים לא היו תחום ההתמחות שלו.
“חס וחלילה!” אמר. “התכוונתי לדייטים באופן כללי. אבל אני מודה לך על הכנות. יש כאלה שהיו עושות לי פרצופים עוד שעה בלי להסביר למה.”
“אז גם לך יש ניסיון בתחום,” עקצה סיוון.
צבי הסמיק. “סיוון, אם תתחתני איתי, אני אקבל חשמל חינם?”
סיוון רכנה לפנים והניחה את כף ידה על זרועו. “אל תעשה את זה,” אמרה.
“מה, להתחתן איתך?” צחק.
“הנה, שוב,” אמרה. “אל תתחבא מאחורי ציניות. יש בינינו משהו. אתה יודע את זה וגם אני יודעת. בוא פשוט נלך על זה.”
באש ובמים, עלתה המחשבה, וצבי מיהר לפסול את ההרהור הציני שבא בעקבותיה. “כן,” ענה.
7.
יומיים חלפו, וצבי לא קיבל טלפון נוסף מאותו מתקשר מסתורי או – וזה הדאיג אותו יותר – מההם. אילו באמת היו עומדים מאחורי ההתקשרות ההיא, בוודאי היו מנסים שוב, כאילו במקרה, לשאול אותו אם הוא מעוניין לשנות את דעתו. הוא הקציב לנסיון שכנוע נואל שכזה יומיים לכל היותר, וכעת התחיל להרהר שמא מתרחש כאן משהו מורכב יותר. הוא הסתובב, חסר מנוחה, בדירתו הקטנה, עד שנשבר וחייג.
“כן, מר מיכלסון!” אמר הקירח.
“הג’וב עדיין אקטואלי?”
“מה גרם לך לשנות את דעתך?”
“אני צריך את הכסף,” השיב צבי.
“על איזה סכום מדובר?”
“זה בדיוק מה שהתכוונתי לשאול.”
“אנחנו מציעים מינימום, בתוספת כל ההוצאות שלך, מכל סוג, לתקופת העבודה. ואם ההוצאות האלה כוללות מחשב חדש או פלזמה לסלון, לא נלך לרב. אבל אתה צריך להתחיל מיד, אנחנו בפיגור.”
“ביטוח?”
“כמובן.”
צבי השהה את תשובתו מספר שניות, כמתבקש. “בסדר,” נאנח.
“אתה בבית בשעה הקרובה?”
“כן. תודה.”
“בהצלחה.”
ארבעים דקות לאחר מכן הגיע שליח לדירתו של צבי, מסר לו חבילת קרטון קטנה עטופה במסקינג-טייפ לבן והחתים אותו על טפסים. צבי סגר את הדלת אחריו ומיהר למטבח, למצוא סכין חדה לפתוח בה את החבילה. היתה בה כרטיסיה מהסוג המתפורר בחשיפה לשמש או למים, ועליה פרטיו של אדם שלא הכיר. כמו כן, צורפה לחבילה מעטפה זעירה ועליה פתק: “אמצעי איתור. לבטיחותך, שא עמך בכל עת.” צבי פתח את המעטפה, רוקן את תוכנה לכף ידו וקילל בקול. היתה זו טבעת זהב מעוגלת, ללא עיטורים. הם לא ידעו על מערכת היחסים הטריה שלו. צבי מדד את הטבעת על הקמיצה השמאלית. היא היתה גדולה מעט, אך לא מספיק כדי להחליק מעצמה. הוא לא יכול היה להתקשר ולבקש החלפה לחפץ בעל משמעות פחות טעונה: מידע כזה לא נועד לטלפונים הלא-מאובטחים שלו. הוא פשוט יאלץ לשים לב. הוא הרים את הכרטיסיה, שינן את תוכנה בעל-פה, ואז השליך אותה לאסלה ויצא מהדירה.
8.
אם הדבר נעשה מתוך עצלות, אמון מופלג או שניהם גם יחד, אפשר היה רק לנחש. בכל אופן, הם השאירו לו את כל עבודת התכנון וציפו שימציא, בכוחות עצמו, דרך להתקרב ולזכות באמונו האינטימי של אדם שלא פגש מעולם. מחשבותיו נדדו אל סיוון; היא בוודאי היתה מסוגלת לעשות זאת בקלות, כפי שעשתה לו-עצמו. היזהר, אמר לעצמו, תתרכז במשימה שלך. למזלו, הטלפון שקיבל בבית הקפה הסיר את רוב העול מעליו. אם הבין נכון את המצב, גנבי השבב עצמם רצו, מסיבה כלשהי, שהוא יגיע אליהם. הוא חנה ברחוב המקביל לכתובת ששינן והמשיך משם ברגל. זו היתה שכונה ותיקה, מנומנמת, של בתים פרטיים בעלי קומה אחת עם חצרות, עצי פרי ומחסני כלים מטונפים מפלסטיק. צבי פסע בקצב איטי על המדרכה, מסתכל על הבתים כבדרך אגב. בחצר הבית שבכתובת שנמסרה לו עמד אדם מבוגר בגופיה לבנה ועדר באדמה.
“שלום לך,” אמר צבי.
האיש זקף את גבו והסתכל על צבי, מוחה זיעה ממצחו.
“שלום,” אמר. צבי זיהה את הקול מיד.
“יש לי בקשה קצת מוזרה,” אמר. “אני רואה שיש לך פה עצי פרי, ואני מחפש מישהו לקנות ממנו על בסיס קבוע… אתה יודע, פירות אורגניים, וזה. אשתי מאד מקפידה.”
האיש הסתכל על העצים, ושוב על צבי. “בוא, תיכנס,” אמר והניח את המעדר. “נראה מה אפשר לעשות.”
צבי פסע בעקבותיו לתוך הבית. האיש נכנס אל המטבח לרחוץ את ידיו. “אתה פה מהסביבה?”קרא מעל לזרם המים.
“תל אביב,” השיב צבי, בוחן את תכולת הסלון. לא היה בו דבר שיעיד על פעילות היי-טק מחתרתית כלשהי. למעשה, הבית הזכיר לו יותר מכל את בית סבו, שנפטר שש שנים לפני כן: מקום שהזמן בו עצר מלכת אי-שם בראשית שנות השמונים, עם רהיטים מצופים בפורמייקה דמוית-עץ, שפריץ על הקירות הפנימיים, מסכות עץ אפריקאיות לקישוט וטלפון חוגה מצהיב מרוב יושן על גבי מדף כפול קטן, שאחסן גם את ספר הטלפונים.
האיש חזר מהמטבח והושיט את ידו הלחה-עדיין. “אה, זה לא כל כך רחוק,” אמר. “קוראים לי אורי.”
“צבי.”
“מה אתה עושה בחיים, צבי?”
“מחפש את עצמי, כמו כולם.”
“הרבה אנשים מחפשים דברים בימינו,” השיב אורי. “חלקם מחפשים מאד במרץ.”
צבי הנהן.
“בוא איתי,” המשיך אורי, “יש לי במקלט כמה פירות שכבר קטפתי. תראה אם זה מתאים לך.”
הם הלכו בשתיקה אל המקלט הקטן והמחניק, ששימש כחדר עבודה. לאורך הקיר, על גבי מדפי אלומיניום תעשיתיים, נחו כלי עבודה רבים באי-סדר, רובם חלודים, וכן קופסאות נעליים וסלסילות מזון פלסטיות שהכילו ערמות של חפצים לא מזוהים. אורי סגר אחריהם את דלת הברזל המגושמת, מותיר את נורת ארבעים הוואט החשופה כמקור האור היחיד.
“יש לך מכשירים אלקטרוניים עליך?” שאל.
“רק הסלולרי.”
“אז כבה אותו ותוציא את הסוללה. יש לי כאן הרבה מגנטים, הם יכולים להרוס אותו.”
צבי ניתק את הסוללה לעיני אורי והניח אותה בכיס אחר.
“תודה. עכשיו, אל תיבהל…” אורי שלח את ידו בזריזות מפתיעה אל מתג האור וכיבה אותו. צבי הרגיש כיצד שערותיו סומרות, ולא מפחד: מחשמל סטטי. המהום בתדר נמוך העיד על התקן חשמלי כלשהו בפעולה. “אני מבין שאתה לא אוהב שמצותתים לך,” אמר, מודאג במקצת. בחושך המוחלט ששרר, אורי יכול היה לפגוע בו בקלות.
“למה לקחת סיכונים סתם,” אמר אורי. “עכשיו תקשיב. אני יודע למה באת לכאן ומי שלח אותך. השאלה היחידה היא האם אני יכול לסמוך עליך.”
“לסמוך עלי? חכה רגע, גם לי יש כמה שאלות—”
“הן יחכו. כפי שבוודאי כבר הבנת, הבוסים שלך מיואשים: כל השיטות המקובלות שלהם נכשלו, ואתה הניסיון האחרון שלהם לפני שהם משתמשים בכוח – וזה דבר שהם יעשו מחוסר ברירה ותוך סיכון גדול, כי הם לא יודעים איפה הבלונדה.”
“מי?”
“הבלונדה עם התלתלים. זה שם הקוד שלהם לדבר שהם מחפשים.”
“הבנתי. אז בעצם ביקשת ממני לבוא לכאן רק כדי למשוך זמן, לתת לך עוד קצת מרחב נשימה.”
“יותר מזה. ביקשתי שתבוא כי אני רוצה שתעזור לנו. שתמסור להם מידע כוזב, שתרחיק אותם מאיתנו.”
“ולמה שאני אסכים לדבר כזה?”
“משתי סיבות. האחת, בטווח הארוך, למען כדור הארץ והעתיד של כולנו. השניה, כי רק ככה תוכל להציל את החיים שלך.”
“אתה מאיים עלי?”
“לחלוטין לא. לא אני. צבי, אתה יודע למה הם נעזרים בך, אדם מחוץ לארגון, למשימה סודית שכזו? הם גילו לך את שלוש הסיבות?”
צבי נרעד. אורי ידע הרבה יותר מדי. שוב עלה בו החשד שמדובר באחד מהם, שותף לתרגיל מסוג תרגילי האימון שעורכים לסוכנים טירונים בלי ידיעתם; ובכל זאת, האינטואיציה שלו אמרה לו שלא זה המצב.
“אתה יודע מהן?”
“אני מניח שגילו לך רק שתיים. זו מין מסורת אצלם, כשמגייסים סוכן חיצוני. נותנים לו שתי סיבות ומשאירים את השלישית בסוד. הסיבה השלישית היא שאפשר לוותר עליך.”
“מה זאת אומרת?”
“אתה יודע טוב מאד מה זאת אומרת. זאת אומרת שאחרי שהמשימה הזאת תסתיים, אתה תדע על המכונות יותר מהם עצמם. אתה חושב שהם ירשו שאדם עם ידע כזה יסתובב חופשי? אתה זוכר את ה”תאונות המצערות” שקרו לשכטרמן, למור ולכל החבר’ה האלה?”
צבי זכר היטב: אחד מהם התחשמל למוות במהלך ניסוי, אחר נדרס במהלך ריצת הבוקר, שלישי נחטף בחו”ל על ידי סוכני מדינה עוינת ובחר – בגבורה רבה – להתאבד ולא להסגיר את סודות החשמל של ישראל. לכל מוות שכזה היו הסברים הגיוניים לחלוטין, וכמו רוב הציבור, גם הוא נטה, או לפחות העדיף, להאמין שמדובר בצירופי מקרים בישי-מזל ותו לא.
“גם אם אשתף פעולה איתך,” אמר, “איך תוכל לעצור אותם בבוא היום?”
“אם תשתף פעולה איתי, נצליח לאסור על השימוש במכונות, ואז לא יהיה שום טעם לפגוע בך.”
“ואם אני לא מעוניין לאסור על השימוש במכונות?”
“זה רק בגלל שאתה עדיין לא יודע במה מדובר.”
9.
צבי הניח את העוף על פרוסות הבצל שבתבנית והחליק מתחת לעורו את תערובת התבלינים. לידו, על השיש, נחה שקית הלימונים שקיבל מאורי. זה היה הדבר הקונקרטי היחיד שהשיג באותו יום; השאר, כך הובטח, יתגלה לו בהדרגה. הוא נטל לימון אחד ופרס ממנו פרוסות דקיקות, אותן סידר מסביב לעוף ועליו. בישול תמיד עזר לו להתרכז כאשר מחשבות רבות מדי הטרידו אותו. הוא טרם הצליח לקבוע מה בדיוק מתחולל, ואיזה צד – אם בכלל – עליו לבחור. וסיוון צריכה להגיע עוד שעה וחצי, לבלות איתו את הערב הראשון שלהם ביחד. הוא הכניס את העוף לתנור החם והתחיל לסדר את הדירה.
10.
אצבעה של סיוון עצרה סנטימטר אחד לפני פעמון הדלת. את בטוחה? כן.
צבי פתח את הדלת במהירות שיא, שהעידה על כך שהמתין מאחוריה ממש, ככל הנראה עם היד על הידית. לא רע, בהתחשב בכך שאיחרה בעשר דקות.
“שלושה כללים,” אמרה, עדיין עומדת. “בלי אלכוהול, בלי ידיים ובלי טלוויזיה.”
“מה פתאום טלוויזיה?”
“המשחק,” אמרה. “מכבי נגד מה-שמם.”
“מה, יש משחק? אני לא עוקב אחרי הדברים האלה.”
סיוון רחרחה את האוויר. “מה זה, עוף בתנור?” שאלה, נכנסת סוף כל סוף לדירה. גם מבשל, גם לא רואה ספורט. זה הולך ומשתפר מרגע לרגע.
“כן. את לא צמחונית או משהו, נכון?”
“גם.”
“מצוין. אז יש גם סלט.”
סיוון הניחה את תיק הגב שנשאה לצד הדלת והסתכלה סביבה, נזהרת שלא ליצור רושם חטטני. “אז מה הבעיה שלך עכשיו?” שאלה.
“מה?!”
“אמרת שאתה פותר בעיות. על איזו בעיה אתה עובד עכשיו?”
צבי חייך במבוכה. “אה, זה. חשבתי שהתכוונת… סתם משהו, זה לא יעניין אותך.”
“זה קשור לחברת החשמל?”
“לא, למה?” השיב, אך סיוון היתה רגישה מספיק כדי להבחין בשינוי הטון. ידעתי, חשבה.
“מה עוד יש לאחד כמוך לחפש ככה לבד במרכז המבקרים?”
“אולי באתי לחפש איזו מדריכה חתיכה להתחיל איתה?”
“באמת? אז למה לא אמרת כלום כל הסיור? זו אני שניגשתי אליך בסוף, זוכר? שעמדת שם כמו יוצמח וחיכית שיקראו לך?”
“אלוהים ישמור, סיוון, את עובדת במקצוע הלא-נכון. אי אפשר להסתיר ממך כלום, אה?”
“למה, יש לך משהו להסתיר ממני?”
“אני עדיין לא מכיר אותך מספיק כדי לדעת מה כדאי לי להסתיר ומה לא.”
“בשביל זה אני כאן,” השיבה. “אז עכשיו תגיד את האמת: על מה בדיוק אתה עובד?”
“הלוואי שידעתי.”
הם אכלו את העוף בידיים, צחקו ודיברו על דברים חסרי חשיבות מבלי לשים לב לשעון. רק לקראת חצות הבחינה סיוון בשעה, בבהלה ניכרת. “יום עבודה מחר!” קראה.
“אז מה? תתקשרי ותגידי שאת חולה,” הציע צבי, על פניו עדיין מרוח חיוך מהשיחה הקודמת.
“חולה? אתה חולה, חולה נפש. למה לא אמרת לי כלום?” סיוון מיהרה לעבר הדלת, אל התיק שלה.
“סיוון, חכי רגע,” אמר וקם. “לא, ברצינות. אל תצאי עכשיו. את לבד ויש כל מיני טיפוסים—”
“אני יכולה לדאוג לעצמי,” ענתה ופתחה את הדלת. צבי מיהר לקראתה וסגר את הדלת בחזרה, ידו נחה על ידה של סיוון שאחזה בידית.
“בבקשה, אל תלכי. תישארי לישון כאן. אני אישן על הספה. אני לא אנסה כלום, בחיי.”
סיוון בחנה את עיניו. הוא באמת דאג לה, ובאמת עדיף היה להישאר. היא עזבה את הידית. “אני אתלוש לך את הביצים אם תנסה,” הזהירה.
“מקובל עלי,” השיב. “רק תני לי לקחת שמיכה וכרית.”
11.
צבי לא ישן רוב הלילה. הספה לא היתה נוחה, אבל לא זו היתה הבעיה. גם לא המשיכה הטבעית שחש לבחורה שישנה בחדר הסמוך. היתה זו האזהרה המעורפלת של אורי. מה יקרה אם חייו באמת יהיו בסכנה בגלל העבודה הזאת? איך הוא יכול לנהל מערכת יחסים כאשר חרב דמוקלס שכזו מרחפת מעל לראשו? איך הוא יכול לעשות את זה לסיוון? עשרות פתרונות משונים התרוצצו במחשבתו בערבוביה. לספר לה? לנתק מגע? לשתף אותה בחקירה? ואולי, בעצם, גם היא עצמה חלק מהמזימה שנרקמת סביבו? לבסוף פקח את עיניו וקם. השעה היתה חמש וחצי בבוקר, ואור השמש כבר החל מסתנן לתוך הדירה. צבי עטף את עצמו בשמיכה והלך לעבר חדר השינה, בלי לדעת מה יעשה כשיגיע. הדלת היתה סגורה. הוא לחץ על הידית באיטיות רבה: נדמה היה לו שעברו מספר דקות עד שנתקלה במעצור. אז החל לדחוף, וגילה שהדלת היתה נעולה מבפנים. הדבר לא הרגיז אותו: סיוון עשתה את הדבר הנכון. צבי ירד על ברכיו והציץ מבעד לחור המנעול. סיוון ישנה על גבה, ללא שמיכה. שיערה הסתור רק הוסיף חן לפניה הנאות, וצבי הבין פתאום שהיא לא התאפרה כלל באף אחת מפגישותיה עמו: היא היתה מהבודדות בנות-המזל, שהיופי שלהן טבעי לחלוטין. כף ידה הימנית נחה סמוך לפיה; את יד שמאל לא הצליח לראות. החולצה העבה שלבשה התרוממה מעט וחשפה טפח מבטן חטובה, כמעט אתלטית, מנומרת בנמשים עדינים להפליא. צבי עצם את עיניו. יקרה אשר יקרה, חשב, מה שבטוח זה שאני לא אוכל לנתק מגע. הוא תהה באיזו שעה התכוונה לקום: היא לא ביקשה שיעיר אותה. מבחינתו, היא יכולה היתה להישאר שם לנצח.
12.
סיוון התעוררה בכוחות עצמה ויצאה קצת אחרי שבע וחצי בבוקר, מנשקת אותו בחטף על לחיו נשיקה שהמשיכה לדגדג גם כשיצא בעצמו, כשעה מאוחר יותר. הפעם חנה במורד הרחוב שבו גר אורי. במשימות כאלה, ידע, הדבר הגרוע ביותר הוא להיות עקבי.
דלת הכניסה היתה פתוחה. צבי הקיש עליה באצבעו ומשלא זכה לתשובה, נכנס פנימה בזהירות. אורי ישב בסלון עם כוס קפה שחור וקערית של גרעינים שחורים, משקפי קריאה עבים על אפו, ופתר את התשבץ בעיתון היומי.
“שלום,” אמר צבי.
אורי הסב את מבטו, ללא שום הפתעה, והחווה לצבי להתקרב. “בוא,” אמר, “חיכיתי לך. מה החלטת?”
“אין לי מספיק מידע בשביל לקבל החלטה,” השיב צבי בכנות.
“אני מבין,” אמר אורי. “קפה?”
“לא, תודה.”
אורי נהם מילה לא ברורה והרים שוב את העיתון. “עיר נמל גדולה בגרמניה, שלוש אותיות, מתחיל בק’?”
“קיל,” אמר צבי.
אורי זקף את גבותיו בפליאה. “אפילו לא עשית את עצמך מתאמץ להיזכר,” אמר.
צבי חייך. “מה עוד?”
“הצוללת שבמוזיאון חיל הים, שתי או—”
“גל.”
“הא! ומה זה – מעבד, צ’יפ, שלוש אותיות—”
“שבב,” אמר צבי ומיד החלו פעמוני אזעקה לצלצל בראשו. לא היה לשאלות האלה שום קשר לתשבץ. “מה המשחקים האלה?” דרש. “על מה אתה מדבר?”
“הבלונדה עם התלתלים באה לארץ בספינה עם כל החברות שלה, לפני חודש ומשהו. אתה זוכר את זה?”
צבי הביט בו בריכוז, כאילו ניסה לפתור פאזל בעיני רוחו. בתחילת אוקטובר החזירו את ה”גל” הישנה מגרמניה, לאחר שלא נמצא לה קונה. מוזיאון חיל הים בחיפה הזמין אותה בחזרה לישראל לצורך תצוגה, ובלילה שהגיעה התקהלו מאות אנשים כדי לראות את לווייתן הפלדה נע באיטיות משוועת על מוביל מיוחד לאורך כבישי חיפה. האם החביאו בתוכה את השבבים?
“אתה רוצה לומר לי שכל הסיפור עם המכירה של הצוללת היה תרגיל הסוואה? זה לא קצת מוגזם?”
“לא הכל היה תרגיל. הצבא באמת ניסה למכור אותה – זה מצחיק, אתה יודע, לפני התקופה של המכונות, הצבא נלחם על כל שקל כי למדינה לא היה כסף; עכשיו הוא נלחם כי אנחנו מחזיקים חצי עולם בביצים וכבר לא ממש צריכים אותו… בכל אופן, החברים שלך בסך הכל זיהו את ההזדמנות וניצלו אותה.”
“וגם אתם.”
“בדיוק. במזל, היו לנו אנשים במקומות הנכונים, אז השגנו לנו דוגמית קטנה.”
“ששווה המון כסף, אני מתאר לעצמי.”
אורי הניח את העיתון, הסיר את משקפיו ולגם את שארית הקפה בבת אחת. “לא עשינו את זה בשביל הכסף,” אמר.
“אז בשביל מה, בשביל הספורט?”
“כבר הסברתי לך. בשביל הילדים שלנו.”
“אני לא מבין.”
אורי קם וסימן לו לבוא אחריו שוב אל המקלט. טקס כיבוי האור חזר על עצמו, אך הפעם, כשנדלק האור, היתה בידי אורי חבילה של ניירות מילימטריים מגולגלים: תרשימים ונוסחאות.
“בזמנו היו לנו כמה אנשים במעגל הראשון ממש, עד שהחברים שלך תפסו אותם. בעזרתם השגנו את הנתונים האלה. הנה, תסתכל.”
הוא העביר את הניירות אחד-אחד אל צבי, שסקר אותם כמיטב יכולתו באור הקלוש והתאמץ לזכור כל פרט. נראה היה שמדובר בדבר האמיתי: הרקע המתמטי שלו הספיק כדי לקבוע שהנוסחאות לא היו שרבוטים סתם. עם זאת, היה דבר-מה משונה ביותר בתמונה הכוללת. מבנה המכונה, על פי השרטוטים, היה פשוט עד כדי גיחוך באופן יחסי, ונתון אחד היה מופרך לחלוטין.
“מה הקשקוש הזה?” שאל והצביע על המספר. “ניצולת אנרגיה של מאתיים ושלושים אחוזים?”
אורי הנהן. “בדיוק. אני חושב שבדגמים החדשים זה עוד יותר גבוה.”
“אין דבר כזה. זה פרפטום מובילה. אם זה היה נכון, היית יכול לשרשר כמה מכונות כאלה בטור ולהפיק ככה מספיק אנרגיה—”
“בדיוק,” חזר אורי.
“אתה צוחק עליי? מכונה לא יכולה להפיק יותר אנרגיה ממה שנכנס לתוכה. זה החוק הכי בסיסי—”
“אתה חושב על מערכת סגורה,” ענה צבי בקול שליו.
“ברור, על איזה מערכת אני אחשוב? כל מכונה היא מערכת סגורה.”
“לא מדויק. תחשוב על זה שכל מכונה רגילה פולטת חום לסביבה—”
“אנטרופיה, אני יודע. אבל החום הזה בא מהפעולה, מהדלק שלה. מה שאתה מציג לי פה זו מכונה דמיונית ששואבת אנרגיה חופשית מהסביבה.”
“אנחנו לא יודעים מאיפה היא שואבת את האנרגיה הזאת. זה בדיוק מה שמדאיג אותנו.”
צבי גלגל את התוכניות והתכוון להחזיר אותן לאורי, אך התחרט ושב ופרס אותן. במשך עשרים ושש שנים ניסו מיטב המוחות בעולם לפענח את סודה של המצאת מרידור, המכונה שמפיקה חשמל נקי בכמויות שלא יאמנו מכמות זעירה של דלק. חישובים פיסיקליים שהופיעו בפרסומים זרים טענו, שההסבר האפשרי היחיד הוא שדני ברמן, הממציא, מצא דרך לשחרר את הכוחות הקוואנטיים היסודיים ביותר בצורה מבוקרת, מעין ביקוע או היתוך גרעיני יעיל להפליא שהופך חומר מצוי לאנרגיה כמעט ללא הפסדים. הבעיה בהסבר זה היתה, כמובן, חוסר הסבירות העצום שאדם פרטי ללא הכשרה מתאימה יגלה, במקרה, כיצד לבצע באמצעים כמעט-ביתיים דבר שמאיצי החלקיקים הגדולים ביותר לא מסוגלים אף להתקרב אליו. באותה מידה, הרהר צבי, אפשר כבר להאמין במכונה אנטי-אנטרופית ששואבת אנרגיה מהסביבה. אבל מאיפה? הוא חישב בעל-פה כמה מספרים משוערים.
“זה לא יכול להיות חום,” אמר. “מכונה כזאת תקפיא את הסביבה שלה לאפס המוחלט ועדיין לא תדגדג את התפוקות של חברת החשמל.”
“זה גם מה שאנחנו חושבים.”
“יש לכם השערה אחרת?”
“יש הרבה, אבל עד עכשיו לא מצאנו שום הוכחה. אנחנו מודדים כל פרמטר שאפשר לחשוב עליו: הגאות והשפל, קרינה קוסמית, עוצמת הרוחות, בהירות השמש—”
“השמש?!”
“כן, אני יודע,” חייך אורי, מתנצל. “אנחנו לא אמורים לראות השפעה בקנה מידה כזה.”
“לא… אני מתכוון, מה פתאום השמש?”
“אם יש לך רעיון יותר טוב, נשמח לשמוע. אנחנו לא פוסלים שום אפשרות.”
“פספסת, אה-או אה-או,” זמזם צבי.
“מה?”
“אני מרגיש כמו בתוכנית מתיחות.” הוא חזר והסתכל על אחד מהניירות, מקרב אותו לעיניו וממצמץ באור החלש. “מה הסיפור עם הנורה המסכנה הזאת?” שאל, מרוגז. “חסר לנו חשמל בארץ?”
“אם המכונות האלה גורמות לנזק סביבתי,” הסביר אורי, “אני מעדיף להשתתף בו כמה שפחות.”
צבי קרא שוב, בתשומת לב, את תיאור הפעולה של המכונה. היה בה משדר רדיו לא גדול, ששידר רצף מאד מסוים של גלים במחזוריות, בלי הפסקה. לידו הותקן מעין קונוס מתכתי, עשוי מסגסוגת טהורה במיוחד ובמידות מוגדרות עד לרמת עשירית המילימטר. דקות ספורות לאחר התחלת השידור החל הקונוס להתחמם ולרעוד בעוצמות בלתי אפשריות ממש. את האנרגיות האלה קל היה לקצור באמצעים מכאניים ותרמואלקטריים: אלה כבר היו פרטים זניחים. היחס בין עוצמת השידור לתגובה של הקונוס היה הפלא האמיתי.
“והשבב הזה, הבלונדה,” שאל, “נועד למסך את התבנית של הרעידות של הקונוס?”
“כן.”
“ואתם גנבתם אותו כדי לגלות מה התבנית הזאת.”
“כן. אנחנו מקווים שככה נוכל לפענח את רצף השידור שמניע אותו. אולי זה יתן לנו רמז.”
“וזהו?”
“מה זהו?”
“זו הסיבה ששווה לעצור בשבילה את המכונות? שאתם לא יודעים מאיפה האנרגיה באה?”
“אתה לא חושב שזה מצדיק פעולה? חברת החשמל לעולם לא תטרח לחקור את העניין עד שיהיה מאוחר מדי.”
“ומה אם אף פעם לא יהיה מאוחר מדי? מה אם האנרגיה כן באה מהשמש איכשהו? אתם סתם תדפקו את המדינה.”
אורי הסמיק. “אם אנחנו טועים,” השיב, “נעצור את המכונות לחינם ומדינת ישראל פשוט תחזור להסתדר כמו שהיא הסתדרה לפניהן. אם אנחנו צודקים ולא נעשה כלום, זה עלול להיות הסוף של המין האנושי.”
צבי נענע בראשו, לא מאמין למשמע אוזניו. “אתה מטורף,” אמר והשליך את התוכניות על הרצפה. “כולכם מטורפים. אין לכם כלום. אני לא מאמין למילה אחת שלכם.”
אורי ירד על ברכיו, לאסוף את התוכניות לפני שייפגעו. צבי הרהר באפשרות להשחיל את טבעת המעקב לכיסו של אורי ולדווח להם, אך פסל את הרעיון: אם אורי יחליף את המכנסיים, או סתם יבחין בה, הדבר רק יסבך אותו עוד יותר. חלון ההזדמנויות חלף: אורי קם, סנטרו רוטט מרוב זעם.
“בקרוב נדע,” אמר. “בקרוב נדע, ואז תראה. ואתה תעזור לנו.”
“בחלום,” השיב צבי. הוא התכוון להמשיך ולומר שהוא מעדיף להסתכן עם ההם, אלא שאורי הקדים אותו: “תחשוב על סיוון,” אמר.
צבי הסתער מבלי לחשוב, ידיו נשלחות אל גרונו של אורי. “אתה לא תיגע בה, אתה שומע?!” צעק. אורי התנודד לאחור מעוצמת ההתקפה, אך הגיב במהירות. צבי לא הספיק להבין מה קורה, וכבר נהדף בחזרה על המדפים וקרס אל הרצפה, מלווה במטר של ברגים ואומים חלודים שנשרו מקופסאות שהתהפכו. הוא חש שזרועו הימנית בוערת: זיז מתכת שרט אותו שריטה ארוכה. משהו נזל שם. אורי עמד מולו, מחכך את צווארו ביד אחת.
צבי קם בזהירות, משתמש בידו השמאלית לתמיכה. דמו בער מזעם, מהשפלה. הוא הכריח את עצמו להירגע. גם אם יצליח להחזיר לאורי כגמולו, אלימות לא תועיל לו עכשיו. החשוב ביותר היה למשוך זמן, לשמור על סיוון. “אל תיגע בה,” אמר. “רק תן לי קצת זמן. אני צריך לחשוב על כל זה.”
“ברור,” ענה אורי, מפויס. “אנחנו לא רוצים לפגוע באף אחד, רק לגלות את האמת.” מבטו נח על שרוולו של צבי, שכתם אדום התפשט בו.
“נפצעת,” אמר. “בוא, נחבוש אותך.”
צבי הרחיק אותו בידו. “אל תיגע בי,” אמר. “אני אסתדר.”
“טוב. רק תחשוב טוב על כל מה שאמרתי. אני מחכה לך.”
13.
סיוון תעני סיוון תעני סיוון—
“שלום, הגעתם לטלפון של סיוון. תשאירו לי הודעה כמו שלא השארתם מעולם. נשיקות!”
צבי ניתק. מה הוא התכוון בכלל לומר לה? שעוקבים אחריה, שהיא בסכנה? זה לא היה מועיל כלל. הוא נשך את שפתו וחייג מספר אחר.
“שלום עליכם, מר מיכלסון!” ענה הקירח. “מזמן לא שמענו ממך. יש חדש?”
“רציתי לשאול אותך משהו. מה יקרה אחרי שאני אגמור את העבודה?”
“למה הכוונה?”
“אחרי שזה ייגמר, כשתשיגו מה שאתם רוצים ואני אשאר עם המון מידע סודי בראש. מה יהיה אז?”
“כלום. נלחץ ידיים וניפרד כידידים. אתה לא תגלה דבר לאיש, ואנחנו לא נעשה כלום.”
“כמו שלא עשיתם כלום לשכטרמן?”
“מה— צבי, מה אתה מקשקש? אני מזכיר לך שאתה מדבר בקו לא מאובטח.”
“אני צריך עזרה. אני צריך שתשמרו על ידידה שלי.”
“אנחנו לא חברת שמירה.”
“תקשיב לי, לעזאזל! הם מאיימים עליה!”
הקירח שתק לרגע. “השם ישמור, איזה מין עבודה חובבנית אתה עושה שם?”
“אל תרגיז אותי,” אמר צבי, נסער. “גם לי יש כמה קלפים עכשיו.”
“מה אמרת? לא שומעים טוב. אתה מדבר מהאוטו?”
צבי משך בחוזקה את מגן השמש, מקרב את המיקרופון אל פיו. “שמעת אותי טוב מאד!” צעק.
“טוב, טוב, תירגע. מי זאת הידידה שלך? איך קוראים לה? מה הכתובת שלה? צבי?”
צבי ניתק. הוא כבר לא בטח באיש. איך הצלחתי להסתבך ככה? הוא הביט בשעון: השעה היתה שלוש אחרי הצהריים. אם ימהר, יספיק להחליף חולצה, לחטא את הפצע ולהגיע לפני חמש לחדרה, לתחנת הכוח ‘אורות מרידור’.
14.
הוא הגיע ברבע לחמש וחנה בחניון המבקרים. לאחר שיצא מהרכב, בחן את השתקפותו בחלון הצד, מוודא שהוא מסורק ומסודר, ונעל את הדלת. הטבעת שענד נתקלה במפתחות בקול נקישה והזכירה לו את קיומה. הוא התבונן בה בפליאה. איך שכחתי? אני מבולבל לגמרי. הוא הסיר את הטבעת והכניס אותה לארנקו. היא היתה קטנה מכדי להכיל משדר של ממש, הרהר; כאמצעי איתור, היא יכולה לפעול רק לטווחים קצרים מאד. צבי הרגיש חולשה פתאומית בברכיו: פירוש הדבר שהם עקבו אחריו כל העת. מקרוב. גם עכשיו. מצד שני, אין רע בלי טוב: כל עוד הוא עם סיוון, פירוש הדבר שמישהו משגיח עליהם, ואורי ואנשיו יתקשו לפגוע בה.
סיוון יצאה בחמש ועשרה, וכשהבחינה בו ממתין על הספסל שליד הכניסה מיהרה לקראתו בזרועות פתוחות. “היי מתוק!” קראה. “לא ציפיתי לראות אותך פה!”
הוא חיבק אותה חיבוק קצת יותר ממנומס. “רציתי לראות אותך,” מלמל לתוך שערה.
“מה קרה? הכל בסדר?” שאלה, פוסעת צעד לאחור. “אתה נשמע מוטרד.”
“סתם, היה לי יום קשה.”
“בעיות בעבודה?” התלוצצה. “תגיד, למי פונה פותר בעיות כשיש לו בעיה שהוא לא יודע לפתור?”
“למישהו שהוא עזר לו בעבר.”
“אה.” סיוון עקמה שפתיה. היא ציפתה לתגובה משועשעת יותר לחידודים שהמציאה.
“את רוצה ללכת לאנשהו?”
“מה, ככה עם המדים?”
“למה לא? את עם אוטו פה?”
“לא, יש לנו הסעה עוד רבע שעה.”
“אז אני אקח אותך.”
“טוב,” השיבה והלכה בעקבותיו. “אתה לא תאמין איזה טיפוסים מגיעים לפה לסיור. היתה לי היום אשה אחת, שהתחילה כל משפט ב’יש לי שישה ילדים’, בלי קשר לכלום. בחיי. ‘את יודעת שיש לי שישה ילדים בבית? איך הפחם מגיע מהאוניה לפה?’, ‘סיפרתי לך שיש לי שישה ילדים? איפה השירותים?’. ממש ככה. כשאני אפרוש אני אכתוב ספר על האנשים האלה, נשבעת לך. זה יהיה רב מכר.”
היא המשיכה ופירטה את המקרים המשונים בהם נתקלה, וצבי צחק בקול, כמעט שוכח את הבוץ בו היה שקוע. הוא התכופף אל דלת המכונית כדי לפתוח אותה וקפא במקומו.
“…עם החתול שלו בתוך ה— מה קרה?” שאלה סיוון.
צבי מצמץ מול החלון הפתוח כדי סדק. הוא זכר שהתבונן בו כשהגיע, והיה בטוח שאילו החלון היה פתוח אז, הוא היה מבחין בכך.
“מישהו נגע לי באוטו,” אמר.
סיוון הסתכלה מסביב, כאילו ציפתה לראות את הפורץ ממתין להם. “גנבו לך משהו? היה לך משהו חשוב?”
“לא שידוע לי…”
סיוון תפסה את ידו. “בוא,” אמרה ומשכה אותו בחזרה לכיוון מרכז המבקרים.
“לאן?”
“לקצין האבטחה. יש להם מצלמות סמויות בכל החניונים. נראה מי עשה את זה. נשלח קלטות למשטרה. תאמין לי, הפורץ יתחרט על היום שהוא נולד. כבר תפסו פה מישהו פעם ככה.”
צבי נותר במקומו. “לא, באמת שאין צורך, זה לא…” למה לא? ככל שיותר אנשים ישמעו וידעו עליך, כך קטן הסיכוי שלהם לפגוע בך בלי שירגישו. “את יודעת מה? את צודקת. בואי.”
הקצין שיתף פעולה בצורה מוגזמת כמעט. צבי חשד שהוא מנסה למצוא חן בעיני סיוון. הוא כתב תצהיר והבטיח להם שיעבור על הצילומים ויעביר אותם למשטרה, אם יהיה צורך. הוא לא יכול לגעת בהם כעת, הסביר, אלא רק אחרי הגיבוי היומי בחצות. הוא ביקש מצבי להשאיר את הרכב כמות שהוא, לצורך חקירה, והעניק לו כרטיס חד פעמי להסעת העובדים שתיקח אותו הביתה.
סיוון יצאה מהמשרד בהרגשה מרוממת. “אתה תראה,” אמרה לצבי, “יהיה בסדר. לא מתעסקים עם חברת החשמל. בוא, ההסעה יוצאת עוד שתי דקות.”
צבי פסע בעקבותיה, שקוע במחשבות. האם ההם ידעו על המצלמות הנסתרות? מה יעשה קצין האבטחה כשיבין עם מי יש לו עסק? ואולי גם הוא עצמו שותף לקנוניה? תשתלט על עצמך, נהיית פרנואידי לגמרי.
באוטובוס הכריזה סיוון שהיא עייפה והניחה את ראשה על כתפו, עיניה עצומות. צבי נותר שקוע בהרהורים והאזין בחצי-אוזן לשיחות של שאר הנוסעים על ענייני עבודה משעממים. הוא עצמו כמעט ונרדם כשהגיעו לתחנה של סיוון. אז העיר אותה, ולבקשתה ירד יחד איתה.
15.
הם ישבו במרפסת הפתוחה, משקיפים מלמעלה על העיר הנוצצת במיליון אורות צבעוניים. טורים-טורים של מכוניות חשמליות, חרישיות כעטלפים, חלפו בכבישים לאור פנסי רחוב בהירים כאור יום. הפנאטים של איכות הסביבה קראו לזה ‘זיהום אור’, אך בהשוואה לזיהום הסביבתי המזעזע שהתרחש בכמה ארצות אחרות, שהתעקשו מטעמים אידיאולוגיים או היסטוריים שלא לרכוש חשמל מישראל, זה באמת היה הרע במיעוטו. רוח מערבית קרירה נשבה, וסיוון חפנה את ספל השוקו החם שלה, שולחת חיוך לעבר צבי, שישב מצדו השני של השולחן.
“זה מקסים,” אמר. “הלוואי שיכולתי להרשות לעצמי לגור במקום כזה.”
“אם אין גשם, אני יושבת פה כמעט כל ערב,” אמרה. “לפעמים גם בגשם, האמת. ההשתקפות של האור בטיפות היא מהממת. כדאי לך לבוא פעם לראות, אם לא אכפת לך להירטב קצת.”
“בשבילך? אני אעמוד למטה במבול ואשיר סרנדות.”
“אתה שר?”
“לא משהו. לטובתך, עדיף שתפתחי את הדלת.”
“בוא הנה.”
“מה?”
“בוא, בוא,” אמרה והושיטה את ידה לעברו. צבי קם והתיישב לצדה, מניח את זרועו על כתפיה. סיוון חיבקה את מותניו ביד אחת, מבטה נעוץ בכביש. “אתה אוהב אותי?” שאלה.
“כן.”
“באמת? תגיד לי במילים שלך.”
צבי היסס לרגע. אירועי הימים האחרונים בערו בזכרונו, והוא תהה באיזו זכות הוא גורר את סיוון לעסק המסוכן הזה.
“…צבי?”
“אין טעם להכחיש, נכון?” אמר. “אף פעם לא פגשתי מישהי כמוך. את מסחררת אותי לגמרי. אני מאוהב בך כמו נער מתבגר.”
“אתה בקושי מכיר אותי.”
“אני מכיר אותך מספיק,” השיב.
“תישאר לישון?”
“באמת? את בטוחה?”
“כן. ואם תבטיח לא לעשות בעיות, אפילו לא תצטרך לישון על הספה. קדימה, לך תתקלח. יש מגבות בארון במסדרון, מצד שמאל.”
צבי נישק את ראשה וקם. הוא זכר איך בילדותו, הוריו – שכמו רוב האוכלוסיה, טרם הפנימו אז את המשמעות של המכונות ושל החשמל הזמין והזול – דרשו ממנו להשאיר מים חמים בימים חורפיים שכאלה. הוא העיף מבט על גגות הבתים של העיר. לא היה עליהם ולו דוד שמש אחד.
“אני מיד חוזר,” אמר.
כעבור שתי דקות צפצף הסלולרי שלו, שנשאר על השולחן במרפסת. סיוון הסתובבה לכיוון הדירה והציצה פנימה. היא שמעה מים זורמים. אם הוא כל-כך אוהב אותי, חשבה, הוא בטח לא יתנגד. היא לקחה את המכשיר, מחייכת בחתוליות. היה זה מסרון ממספר חסוי: הבלונדה מחכה לתשובה. סיוון בהתה במילים. זו בטח סתם פרסומת מטומטמת, אמרה לעצמה. היא מחקה את המסר, החזירה את המכשיר למקומו וחזרה להביט בנוף בזעף. ההתרגשות השקטה שחשה לפני שניות ספורות בלבד התחלפה בקרירות. כן, יכול להיות שזו פרסומת, או טעות. דברים כאלה קורים. אבל ככה זה תמיד מתחיל, לא? טעות פה, ואי הבנה שם, ואז מעידה חד פעמית, ואז עוד אחת.
צבי יצא מהמקלחת, עטוף בחלוק רחצה עבה. “את רוצה להתקלח גם, או מה?” שאל מפתח המרפסת.
“שיניתי את דעתי,” אמרה בלי להביט בו. “אתה ישן על הספה הלילה.”
“מה קרה?”
“אם אתה מתכוון להתווכח איתי, אני אשלח אותך לישון ברחוב.”
צבי החל לקוד קידה מבודחת, תיאטרלית, אך היא הפנתה את עיניה אליו והוא עצר באמצע התנועה. משהו רע קרה בהיעדרו, והיא לא התכוונה לומר לו במה מדובר.
“סיוון, את זוכרת מה אמרתי לך בקשר לכנות?”
“כן, כנות. הכי חשוב שתהיה כנות במערכת יחסים.”
צבי יצא אל המרפסת, מתכרבל בחלוק. “סיוון, אל תעשי לי את זה, בבקשה. מה קרה?”
“אתה מתעסק עם עוד מישהי?”
“מה פתאום?!”
“אז מי זאת הבלונדה?”
צבי נרתע לאחור. “הבלונדה עם התלתלים? איך שמעת עליה?”
עיניה של סיוון נפערו. “גם תלתלים יש לה, לא פחות!”
“לא, לא!” נזעק צבי. “זו לא אישה! בחיי! זה שם קוד! זה קשור לעבודה שלי עכשיו. אני אוהב אותך, סיוון. רק אותך. אני נשבע. זה רק קוד.”
סיוון בחנה אותו בעיון. מה אם באמת הגזימה בתגובתה, והוא דובר אמת? “בכל מקרה,” אמרה, “הלילה אתה ישן על הספה. מחר, אחרי העבודה, אני אתן לך הזדמנות לפצות אותי.”
צבי נאנח בשקט. “שיהיה,” אמר. “אבל בבקשה, אל תכניסי ראש בריא למיטה חולה. העבודה שלי קצת מסוכנת, וכמה שפחות תדעי, כך יהיה יותר טוב לשנינו.”
“לך לישון,” השיבה. היא רצתה לתת לו עוד הזדמנות, והוא לא הקל עליה בכלל. אני צריכה לישון על זה, חשבה. לכאן או לכאן, הכל יהיה ברור יותר בבוקר.
16.
בהפסקה שאחרי הקבוצה הראשונה שלה, סיוון חזרה אל המשרד וגילתה בתאה פתק מקצין האבטחה. היא הלכה לראותו בהפסקת הצהריים. “הצלחת לראות את הפורץ?” שאלה.
“כן,” השיב, “אבל לא זיהיתי אותו. תסתכלי, תגידי לי אם הוא מוכר לך.”
סיוון התיישבה והתבוננה במסך. דמות מטושטשת, חבושה ברדס, התקרבה אל הרכב החונה עם הידיים בכיסים, השתופפה לצד הדלת והתעסקה עם המנעול. כעבור כחצי דקה נפתחה הדלת. הדמות הוציאה מכיסה חפץ מרובע והחביאה אותו מתחת למושב הנהג. לאחר מכן פתחה את השמשה, טמנה מה שנראה כמו חוט שחור בתוך מסילת הגומי העליונה, ושוב השתופפה לרגע. כשקמה שוב החלה לסגור את החלון, ואז הביטה בפתאומיות לאחור. מישהו עבר בחניון. הדמות סגרה את הדלת בבהילות, הסירה את הברדס – כנראה כדי לא לעורר חשד – והלכה משם, כמו עובר אורח תמים. בחצי השניה שבין הסרת הברדס לבין ההתרחקות ניתן היה להבחין בפניו של האיש, אך סיוון לא זיהתה אותו.
“אני לא מבינה,” אמרה. “מה הוא עשה שם?”
“לפי איך שזה נראה, הוא שתל מכשיר ציתות עם אנטנה. מישהו מאזין לחבר שלך.”
“הוא עוד לא חבר שלי, אנחנו רק יוצאים.”
הקצין הקיש בעטו על השולחן, בקצב איטי. “סיוון, ראיתי עוד משהו. משהו שאני חושב שכדאי לך לראות, אם את מתכננת קשר רציני איתו.”
“מה?”
הקצין רכן לפנים, מחזיר את הסרט לאחור לנקודה שסימן מראש. סיוון התבוננה כעת בצבי המחנה את המכונית. הוא יצא מהרכב, הביט בהשתקפותו בחלון, נעל את הדלת – ואז הסתכל על כף ידו השמאלית. על טבעת שענד. הוא הסיר אותה, הכניס לארנק והחל ללכת לכיוון הכניסה למרכז המבקרים, עד שנעלם מעיני המצלמה.
“אני מצטער,” אמר הקצין. “כדאי שתדעי עכשיו, לפני שאת מקבלת החלטות.”
סיוון הנהנה, שפתיה קפוצות. עיניה הפכו לחות, אבל היא הכריחה את עצמה להתאפק. היא לא תבכה בגלל החרא הזה. היא תתנקם בו על שהוליך אותה שולל. היא תמצא את אשתו ותספר לה הכל. היא… סיוון קמה ועזבה את המשרד.
17.
צבי שיער שיוכל למשוך עוד כמה ימים לפני שצד זה או אחר ידרוש ממנו תוצאות. עד אז, הוא התכוון לגלות כמה שיותר אודות המכונות. הוא שחזר על גבי גליונות נייר גדולים את כל המידע שזכר מהתוכניות שראה אצל אורי, והחל לנתח אותו בעזרת האינטרנט והשכל הישר. מחשבותיו חזרו ונדדו לסיפורו של ג’ון ארנסט וורן קילי, הממציא השרלטן בן המאה התשע-עשרה, שהמציא מנוע שפעל על ‘הרמוניות אתריות’ והיה מסוגל להפיק כמות מדהימה של חשמל ממים או מאוויר. כל שנדרש להתנעתו היה צליל מכוון-היטב מקולן או מכלי נגינה. כמו בשרטוטים של אורי, מנוע זה לא הפיק אנרגיה יש-מאין אלא השתמש בטריגר, אות דל באנרגיה שעורר כוחות גדולים בהרבה. בחקירה שנעשתה לאחר מותו בתאונת דרכים, המכונות של קילי התגלו כזיוף: עמוק מתחת למעבדה שלו הוטמנו מיכל ענק של גז דחוס ומערכת צינורות מורכבת, שסיפקו כוח ארצי לחלוטין להמצאות המופלאות.
אם התוכניות שראה היו אמיתיות, הרהר צבי, הרי שהמצאת מרידור היא מכונת קילי האמיתית. הספקנים שלעגו בתחילה לשר הכלכלה, כאשר הציג את המכונות באותו ראיון רדיו היסטורי, טעו בהבנת דבריו: הוא לא התכוון לומר שבאנרגיה של נורה אחת אפשר יהיה להאיר את רמת-גן. המשמעות האמיתית היתה שאנרגיה זו תספיק כדי להתחבר למקור כוח נסתר ועצום, זה שמאיר כעת את ישראל, רוב אירופה ומקומות נוספים בעולם. אך מהו המקור הזה?
אנשיו של אורי, אם להאמין לדבריו, לא מצאו שום השפעה סביבתית. פירוש הדבר שהמכונות לא שאבו את האנרגיה מסביבתן המיידית, אלא ממאגר רב עוצמה, שמיליוני מגה-וואטים שנסחטו ממנו בהתמדה לא גרמו להשפעה ניכרת. ומה היה פשר העיכוב שבין תחילת השידור לבין הופעת התנודות והחום? אחת הטבלאות שראה הציגה מדידות של העיכוב, שנע בין ארבעים דקות בשנת אלף תשע-מאות שמונים ואחת ועד לשלושים דקות בשנת שמונים ושבע, בעקבות השיפורים במכונות. אך מה גרם לעיכוב מלכתחילה? חברת החשמל, מן הסתם, לא טרחה לחקור את הנושא לעומק – בדיוק כמו שאדם שהתניע את רכבו בתקופה של מנועי הבעירה הפנימית התעלם מהסיבובים הספורים שנדרשו עד להתנעה. מרגע שהמנוע פעל, הוא המשיך לפעול וזה כל מה שהיה חשוב.
צבי החל לנסות ולשער את טיב התהליך שנדרשות לו ארבעים או שלושים דקות להתנעה. התחלת הפעולה היתה מיידית, כלומר שהתהליך לא היה הדרגתי, או שהיה עליו להגיע למאסה קריטית כלשהי כדי לפעול. דמיונו של צבי החל להתפרע, והוא ראה בעיני רוחו את גלי הרדיו של המשדר, מכופפים לאיטם באופן מסתורי את קווי הכוח של השדה המגנטי של כדור הארץ, כמו עדשה אופטית הולכת ומתמקדת, עד שנפגשו בנקודה אחת במרכזו של קונוס המתכת. אך זה לא היה סביר: גלי רדיו מתפשטים במהירות האור, ו—
הטלפון צלצל. מהירות האור, הזכיר צבי לעצמו. משהו בלבו אמר לו שמדובר בכיוון מבטיח.
“הלו,” אמר.
“מר מיכלסון,” אמר הקירח מצדו השני של הקו.
למה הרמתי, לעזאזל? “כן.”
“מה שלומך?”
“רע מאד. אתה יודע איזו מין תחושה נוראית זו, כשפורצים לך לאוטו? זה ממש חילול הפרטיות. זו פגיעה איומה. הורסת את מעט האמון שעוד נותר לך בבני האדם.”
“על מה אתה מדבר? פרצו לך לאוטו? מתי?”
ידו של צבי התהדקה סביב השפופרת. התחשק לו להטיח אותה בשולחן. הוא נשם עמוק.
“אני צריך מידע,” אמר.
“איזה מין מידע?”
“טכני. אני צריך לדבר עם מהנדס מחברת החשמל. מישהו שמבין.”
“למה?”
“חלק מסיפור הכיסוי שלי.”
“טוב, אני מתאר לעצמי שאפשר יהיה לארגן—”
“היום.”
“היום? זו התראה קצת—”
“היום, ב’אורות מרידור’, ארבע וחצי.” צבי טרק את הטלפון ביד רועדת. כמו המכונות של מרידור, המעט שהספיק לעשות בעבודה הנוכחית העיר כוחות גדולים שהיו מעבר לשליטתו, והם איימו על חייו, ועל סיוון. הוא הביט בשעון: היה לו די זמן ללכת לבקר שוב את אורי לפני הפגישה בחברת החשמל, ואחרי זה יוכל אולי לאסוף את סיוון. הוא הרים את השפופרת בשנית והתקשר אליה.
“שלום, הגעתם לטלפון של סיוון. תשאירו לי הודעה כמו שלא השארתם מעולם… אלא אם כן אתם כלב בוגד מסריח בשם צבי מיכלסון שאני לא רוצה לשמוע ממנו יותר בחיים. נשיקות!”
18.
אורי שטף את רכבו בחצר, וכשהבחין בצבי הניח את המטלית הרטובה והתקרב לגדר. “סוף כל סוף,” אמר.
“מה אמרתם לסיוון?” תבע צבי.
“לא אמרנו לה כלום. על מה אתה מדבר?”
“אני לא טיפש, אורי. אם אתם רוצים שאני אעזור לכם, כדאי מאד שתתנהגו בהתאם.”
“אני עדיין לא מבין על מה מדובר. אני נשבע לך שלא יצרנו קשר עם סיוון.”
צבי חש בראשו פעימות שבישרו על כאב ראש קרב ובא. “אני רוצה להצטרף אליכם.”
“סליחה?”
“מה שאמרתי. אתם רוצים שאני אצא נגד המעסיקים שלי, שהם במקרה הגוף הבטחוני הכי מסוכן בארץ, ושאסכן את החיים שלי למען איזו אידיאולוגיה אקולוגית מעורפלת. אז אני רוצה תמורה. אני רוצה להשתתף בניסויים שלכם. אני רוצה לראות את הבלונדה.”
אורי התבונן לצדדים, מוודא שאיש לא מאזין להם, ושפשף את סנטרו. “מה שאתה מבקש, זה לא פשוט בכלל.”
“דחקתם אותי לפינה, עכשיו תתמודדו עם התוצאות.”
“אני אצטרך להתייעץ עם האחרים.”
“תעשה את זה מהר. אני מצפה לדעת את התשובה עד היום בחצות. אתה יודע מה הטלפון שלי?”
“אתה יודע שכן. הרי שלחתי לך את המסרון אתמול—”
“איזה מסרון? מתי?”
צבי חזר ושפשף את פניו באי-נחת. “לא חשוב. אני אצור איתך קשר כשאוכל.”
“עד חצות,” הזכיר צבי.
“אל תאיים עלי.”
צבי פנה והלך, ללא תגובה. האולטימטומים שלו, כך קיווה, יגרמו לצד השני – לשניהם – להתרוצץ קצת, דבר שבוודאי יפחית את הלחץ עליו. כעת נותרה לו הפגישה עם המהנדס, ואחריה התכוון לאסוף את רכבו ולברר מה לכל הרוחות קרה עם סיוון. הוא בדק בארנקו: היו לו מספר רמב”מים, שטרות של אלף שקלים; מספיק בשביל מונית לתחנת הכוח.
19.
“אני אוהב את מקומות המפגש האלה,” אמר הזקן, איש נפול-לחיים אך נמרץ כבן שישים. הוא הפנה את ראשו הצידה בזמן שהרוח הקלה, שנשבה בין עצי החורשה, הסיטה את עשן המנגל לעברו.
“לעניות דעתי, כדאי להעביר את המשרד כולו לפה,” השיב הקירח, נשען לאחור על כיסא מתקפל מפלסטיק.
הזקן הרים סטייק בעזרת המלקחיים ובדק אותו משני צידיו. “וול-דאן, אמרת. נכון?”
“כן, בבקשה.”
הזקן הניח את הסטייק על צלחת, לצד כמה נקניקיות, והביא אותה אל שולחן הפיקניק הזעיר.
“מעודי לא ראיתי עבודת הכנה מוצלחת יותר,” אמר.
“פיקניק ללא רבב,” השיב הקירח, ושניהם פרצו בצחוק.
“ברצינות עכשיו,” אמר הזקן. “אני סקרן. לאן זה ממשיך?”
“צבי יפגש עם מומחה מחברת החשמל, שיגלה לו מידע על המכונות.”
“איזה מידע?”
“איזה שירצה. זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שהצלחנו לשתול, בחשאיות מרבית, דיווח על הפגישה הזאת ברשת של אורי. הם באקסטזה עכשיו: הוא גם רוצה להצטרף אליהם, וגם משיג מידע סודי ביותר בחסות המדינה עצמה. ההתלהבות הזאת גורמת להם להיות קצת פחות זהירים, וסוגרת לנו הרבה קצוות.”
“טוב מאד. אבל עדיין לא תהיה לך עילה משפטית רשמית לעצור אותם, ובנוסף יהיה לך אדם לא מוסמך שמסתובב עם המון מידע בראש.”
“שתי הבעיות ייפתרו בו זמנית, כאשר אלמונים יתנקשו בחייו של ‘איש שרותי הביטחון’ צבי מיכלסון היום אחרי הצהריים. נקשר את ההתנקשות לאנשיו של אורי – זה לא יהיה מסובך, אחרי המגעים שניהלו לאחרונה – נכריז על מצב חירום ונתפוס אותם עד האחרון שבהם, והארץ תשקוט ארבעים שנה.”
הזקן נטל פיתה וחתך אותה בסכין. “כל הכבוד. ואז, אני מניח, נחליף לו את הזהות ונגייס אותו?”
“לא הבנת. החיסול יהיה אמיתי.”
הזקן עצר באמצע התנועה. “האיש חף מפשע, אברהם,” אמר.
“אני יודע. אבל כל תוכנית אחרת היתה עולה בחייהם של רבים נוספים. ניסינו למצוא פתרון אחר, באמת שניסינו, ולא הצלחנו. ההוראות האלה הגיעו מהמקום הכי גבוה שיש.”
“זה לא בסדר,” אמר הזקן. “אנחנו קיימים בדיוק בשביל שדברים כאלה לא יקרו לחפים מפשע. אנחנו בוגדים בשליחות שלנו.”
הקירח קיבע את מבטו בשמיים. “אתה יודע,” אמר, “כל הסיפור הזה, יכול להיות שהוא באמת צירוף מקרים. יעקב מרידור היה פשוט האיש הנכון במקום הנכון, להבין את הפוטנציאל של ההמצאה ולקדם אותה. אבל עמוק בלב אני מאמין שיש כאן השגחה עליונה. נבחרנו בשנית.”
“חשבתי שאתה מסוגל להפריד בין האמונה הפרטית שלך לעבודה.”
“בוודאי שאני מסוגל. אלה הגבולות עצמם שמיטשטשים כעת, הלא כן?” הקירח הרים שוב את עיניו למעלה. “מלאך האלוהים הציל אותנו מהמאכלת בשנת שמונים ואחת. צבי הוא בסך הכל איל שנאחז בסבך.”
20.
צבי הקדים, ולכן פנה קודם כל אל משרדו של קצין האבטחה, שקיבל את פניו בקרירות.
“אה, שוב אתה.”
ידעתי, חשב צבי. הוא היה נחמד רק בגלל שסיוון היתה איתי.
“כן, שוב אני. יש חדש בקשר לפריצה? אני יכול לקחת את האוטו?”
“תעשה מה שאתה רוצה. העברתי תמונה של הפורץ למשטרה.”
“אני יכול לראות אותה? מה הוא חיפש באוטו שלי?”
הקצין נאנח, כאילו נדרש ממנו מאמץ מופלג. הוא שלח את ידו ושלף מאחת המגירות שלצדו נייר מודפס עם תמונת הפורץ. “מוכר לך?”
צבי לקח את הנייר והתבונן בו בעיון. “לא. אבל אכפת לך אם אני אשמור את זה?”
הקצין משך בכתפיו.
“ועוד לא אמרת לי מה הוא חיפש במכונית שלי,” התעקש צבי, מקפל את הנייר לכיסו.
“לא יודע. מישהו כנראה הסתובב שם, אז הוא ברח לפני שהספיק לעשות משהו.”
“תודה, עזרת לי מאד,” אמר צבי, מנסה להישמע ציני ככל האפשר.
“אתה צריך עוד משהו, או שאני יכול לחזור לעבוד?”
“זה הכל, בינתיים.”
לקראת ארבע ועשרים הלך צבי הלך אל המשרד, בו פגש בפעם הקודמת את ראובן גולוב ואת הקירח.
“שלום,” פנה אל המזכירה. “אני צבי מיכלסון, קבעו לי פגישה להיום בארבע וחצי.”
“עם מי?”
“אחד המומחים שלכם.”
“חכה רגע,” המזכירה העבירה את אצבעה על מסך המחשב. “כן, וואלה. שניה אחת.”
היא נטלה מכשיר קשר שנח לצד הטלפון ולחצה על הכפתור. “שמואל,” אמרה, “האיש שלך פה.”
“מייד מגיע,” ענה קול מבוגר ולבבי, אפוף רעש לבן. “שייקח קסדה בינתיים.”
המזכירה הצביעה אל מחוץ לדלת. “לך שמאלה וישר, תיקח שם קסדה מהדלפק,” אמרה כאילו לא שמע את השיחה. “שמואל מיד יגיע.”
צבי מצא קסדה צהובה והחל לשוטט בחוסר מעש, ממתין למהנדס. בעוברו ליד חלון גדול הבחין בקבוצת מבקרים למטה, לקראת סיום הסיור, ובמדריכה אדומת השיער. הוא עקב אחריה, ממתין לרגע בו תסתובב לכיוונו. ידו התרוממה פעמיים לנופף לה, אך ברגע האחרון היא פנתה תמיד לכיוון אחר.
“מר מיכלסון?”
צבי הסתובב. האיש שעמד מאחוריו היה נמוך, מוצק, בעל שער צמר-פלדה אפור וקמטי הבעה עמוקים בזוויות עיניו, ששיוו לו מראה של חיוך תמידי.
“שמואל?”
“כן,” ענה האיש ולחץ את ידו. “אני מבין שיש לך כמה שאלות. בוא, נלך למקום עם קצת פרטיות.”
צבי הלך בעקבותיו אל המעליות ולא הבחין בזוג העיניים הזועמות שננעצו בו מלמטה.
21.
כל ישראלי הכיר את הארובות של ‘אורות מרידור’, אך רק מעטים הקדישו מחשבה למבנים שלרגליהן, שנראו כמו בנייני מתכת מלבניים גדולים, מוקפים פיגומים. למעשה, מבנים אלה היו לב-לבה של התחנה: כורי הבערה האדירים, שבהם נשרפו מדי יום אלפי טונות פחם בטמפרטורה של אלפי מעלות, הרתיחו את מי הים שבצינורות ויצרו קיטור שהניע את טורבינות הגנרטורים. הפיגומים לא היו אלא עמודי תמיכה עצומים ומשטחים של סבכות מתכת, שאפשרו לטכנאים להגיע אל הדוד העצום ולתחזק אותו. מבעד לחרירים שבמשטחי המתכת הללו נראו במעורפל הקרקע הרחוקה וכן ראשי הארובות הרחוקים עוד יותר, והדבר גרם לתחושת חוסר-יציבות מפחידה. צבי אחז בחוזקה במעקה: טיפות גשם טפטפו מבעד לקומות שמעליהם, גורמות לסריג המתכת להיות חלקלק למדי, ורוח עזה ומקפיאה נשבה.
“ככה עושים חשמל אמיתי, אה?” אמר שמואל, מבטו מלטף בחיבה את מפלצת הפלדה. “לא כמו המיניאטורות ההן, החדשות.”
צבי התבונן במהנדס, שהלך לפניו בצעד בטוח כאילו טייל על חוף הים. שאגת הרוח התמידית הקשתה על השמיעה, והוא נאלץ למהר בעקבותיו ככל שהעז.
“אתה עובד איתן הרבה זמן?” שאל.
“כמעט מההתחלה.”
“ואת התיאוריה שלהן אתה מכיר?”
“עד כמה שאפשר. מה אתה רוצה לדעת”
“מה ההסבר לעיכוב שבין השידור לתחילת הפעולה?”
“ישר ללב העניין, אה? אני אפילו לא מתכוון לשאול אותך איך שמעת על זה. בכל אופן, אין לי הרבה מה לומר. אנחנו פשוט לא יודעים. זה בכלל לא קשור לשיפורים במכונות עצמן: אלה שיפרו רק את התפוקה. עוד לא גילינו שום תהליך פיסיקלי שמצריך פרק זמן כזה. מצד שני, אנחנו גם לא מכירים תהליך שמפר ככה את חוק שימור האנרגיה, כך ש—”
“ברור.”
שמואל עצר, ידיו על מותניו, והביט לרגע אל הרצפה. “היתה לנו פעם השערה אחת,” אמר, “שהפחידה אותנו כהוגן.”
צבי שתק, ממתין להמשך.
“היינו צעירים ופרועים אז, באמת. המוח שלנו רץ לכיוונים שלא תאמין, ומישהו העלה על דעתו לחשב מה המרחק שאור עובר במשך הזמן הזה. באותה תקופה עמדנו על ארבעים דקות בערך – אני מדבר על שנת שמונים ושתיים, ואם אתה לוקח בחשבון את ההלוך-וחזור, מדובר על משהו כמו שלוש מאות וחמישים מיליון קילומטרים. זה היה, פחות או יותר, המרחק שלנו אז ממאדים.”
צבי חש בצורך לחייך, אך גילה שהוא מתקשה לעשות זאת. דבריו של שמואל ענו כהד לחששות הראשוניים שלו, אותם טרם ניסח במילים: מה אם מקור הכוח אינו טבעי?
“היו לנו עוד השערות, כמובן,” הוסיף שמואל. “אבל זאת הטרידה אותנו במיוחד, כי למשך זמן-מה היא תאמה את התצפיות. זמן העיכוב התקצר ככל שמאדים התקרב במסלול שלו לכדור הארץ, באופן די פרופורציונלי. עד לראש הממשלה זה הגיע, תאר לעצמך.”
“ומה הוא אמר?”
“הוא היה שבור לגמרי. אתה נראה לי צעיר מדי, אבל ההורים שלך בטח זוכרים מה היה המצב באותן שנים. האינפלציה התחילה להשתולל, וכל הכלכלנים ניבאו שאם לא ננקוט בצעדים חריפים, נגיע למשבר שלא היה כמותו. היו להם תוכניות מגירה להחליף את השקל במטבע חדש אם הערך שלו ירד יותר מדי, תאר לעצמך. והנה באות המכונות ומצילות את המצב, ישראל יוצאת מהבוץ ומתחילה להפוך למעצמה עולמית – ואנחנו באים פתאום ואומרים לו שאנחנו בעצם משתמשים בחשמל חייזרי, שלך תדע מה יהיו ההשלכות של זה.”
“למה פסלתם את ההשערה הזאת?”
“וברגע האחרון ממש. מה שקרה זה שבאיזשהו שלב מאדים שוב התרחק, אבל העיכוב לא התארך בחזרה. עברנו על חישובי המסלול אלף פעם: אם זה היה סיגנל ממאדים, או אפילו מאיזו חללית ששוגרה ממנו, לא היינו רואים ירידה ליניארית מתמשכת שכזו בזמן העיכוב. היא נמשכת עד היום, אתה יודע.”
“לא, את זה לא ידעתי. כמה היא עכשיו?”
“שלוש דקות, בערך.”
פרקי אצבעותיו של צבי האוחזים במעקה הלבינו. “שלוש דקות? ואתם עדיין לא מבינים למה זה קורה?”
“לא. יש בין החבר’ה התערבות, מה יקרה כשזה יגיע לאפס. כמה חושבים שהעיכוב יהפוך לשלילי, וככה לא נצטרך אפילו לשדר שום דבר. איזה רעיון מצחיק, אה?”
“היסטרי,” מלמל צבי.
“אני רואה שהאוויר הפתוח לא עושה לך טוב,” אמר שמואל. “בוא, נתחיל לחזור. אבל לפני זה, אני רוצה שתראה משהו.”
הוא התקרב לקיר העצום של הדוד וחבש כפפה עבה של רתכים, שהיתה צמודה לחגורת כלי העבודה שלו. בתוך הקיר נקבעו, במרווחים של כמה מטרים, דלתות קטנות ומוארכות שנראו כמו מגירות שהוצבו במאונך. מכל דלת בלט בזווית חדה מוט ברזל ארוך ומאסיבי. שמואל סימן לצבי לעמוד קרוב יותר.
“הצצה לגיהינום,” אמר והסיט את המוט. הדלת נפתחה הצידה על ציר עבה. צבי נרתע לאחור בבהלה, מצפה ללהבות שיזנקו החוצה, אך בפועל קרה ההפך הגמור: תנאי השריפה היו מבוקרים היטב ושמרו על האש בתת-לחץ, כדי שלא תפוצץ את הדוד. כאשר נפתח לה פתח לאוויר החופשי, השריפה שאבה אותו בקול שאגה פנימה. צבי הביט, מרותק, באור הלבן הבוהק שבקע מבפנים ובקרעי הערפל, שנוצרו בקרבת הדלת בשל הפרשי הלחצים ונשאבו מיד פנימה.
“ככה עושים חשמל,” חזר שמואל וסגר את הדלת בטריקה רמה. צבי הרים את מבטו, אך מלבן האור הלבן נותר למול עיניו והקשה על הראיה.
“יש עוד משהו שאתה צריך לדעת?” שאל שמואל.
צבי נד בראשו. היו לו מספיק דברים לחשוב עליהם כעת. “זה הכל בינתיים, תודה,” אמר.
“אז לי יש שאלה, ברשותך… בלי לזלזל, איך אדם כמוך מקבל אישור להיחשף למידע כזה?”
צבי השפיל את מבטו. כמה קומות מתחתיהם, דמות חבושת קסדה הסתובבה והסתכלה כמחפשת דבר-מה. סריגי המתכת ומלבן האור הצרוב בעיניו, שהפך בינתיים לאדום, מנעו ממנו לראות פרטים נוספים.
“קצת נכונות,” השיב, “והרבה מזל.”
“אתה צריך למלא לוטו,” חייך שמואל. “טוב, אני הולך, אבל אתה חכה כאן. אמרו לי להודיע לך שעוד מישהו אמור להיפגש איתך.”
צבי הודה לו והביט בו מתרחק לעבר המעליות, במרחק עשרה מטרים לערך. הוא השתוקק לפתוח שוב את אחת הדלתות, אך שיער שללא כפפה, הוא ייכווה ממוט הברזל. הוא שוטט עוד קצת, ללא מטרה, וכשהביט שוב ראה ששתי מעליות עושות את דרכן למעלה, כמעט במקביל. מי עוד אמור להיפגש איתו כאן?
אחת המעליות הגיעה, עצרה ופערה את דלתותיה. דמות במדים ובקסדה של חברת החשמל צעדה החוצה בתנועה חלקה וחיננית להפליא, אף על פי שניכר היה שהיא כועסת. לפני שהספיק צבי לומר מילה הגיעה גם המעלית השניה, ועוד לפני שהספיקו הדלתות להיפתח עד תום נדחקה מתוכה דמות גבוהה וחסונה יותר, בבגדים שחורים ועם אקדח שלוף, ונעה במהירות לעברו. צבי עמד כמשותק, בוהה במתנקש רעול הפנים: לא היה לו לאן לברוח ממנו, לא היתה לו כל דרך להתמודד נגדו.
אלא שסיוון לא עמדה מנגד. היא זינקה, שלחה רגל והכשילה את האיש עם האקדח. הוא ביצע גלגול זריז לפנים וסיים אותו בעמדת ירי בכריעה בכיוון ההפוך – בכיוונה – אך סיוון בעטה בו והעיפה את האקדח מידיו, ולפי הצעקה שהחניק, גם שברה כמה מאצבעותיהן. האקדח החליק על המשטח הרטוב מתחת לשלבי המעקה וצנח למטה, אל האדמה עשרות מטרים מתחתיהם. האיש הסתכל על האקדח הנופל ולפת את כף ידו הימנית בשמאלית, בכאב ניכר. סיוון עמדה מולו כמו מתאגרף בזירה. “מה קורה פה?” קראה. צבי תהה את מי משניהם היא שואלת.
האיש בשחור הביט חליפות בסיוון ובצבי. צבי נסוג לאחור באיטיות והבחין במטף לכיבוי אש, מעוגן לעמוד סמוך. הוא שלף את המטף במהירות מהמתקן ומשך את הנצרה, מכוון אותו לעבר האיש כמזהיר שלא יתקרב אליו.
“תענה לה!” קרא.
האיש הסתכל שוב על סיוון, על כף ידו, וקם באיטיות. סיוון נסוגה צעד לאחור, עיניה נעוצות בו. צבי היטיב את אחיזתו בידית המטף. האיש לא תקף אף אחד מהם: במקום זאת, זינק ורץ לצד, אל המעקה ומעבר לו, בעקבות האקדח. סיוון וצבי רצו בו זמנית בעקבותיו אל המעקה, מביטים בזעזוע מרותק על הדמות פשוטת-האיברים שלמטה. צבי היה הראשון להסיט את מבטו. הוא פנה אל סיוון.
“איזה מין מדריכה היית בצבא?” שאל.
סיוון התיקה את עיניה באיטיות מהגופה. “מדריכת קרב מגע בסיירת,” השיבה כחולמת.
צבי שמט את המטף, שהתגלגל בקול לכיוון הדוד, ופשט את זרועותיו לחיבוק. סיוון נחלצה ממנו בעוצמה שהיתה מפתיעה אותו לולא מה שראה זה עתה, וסטרה לו בכוח.
“מה—”
“כלב,” אמרה, “אשתך יודעת מה אתה עושה מאחורי הגב שלה?”
“מה ‘אשתך’? על מה את מדברת?”
“אתה חושב שאני סתומה? אולי באמת הייתי צריכה לתת לו להרוג אותך. מי זה היה, עוד מישהו שרימית?”
“סיוון, אני לא מבין—”
“קודם הבלונדה שלך, אחרי זה הטבעת—”
“מאיפה שמעת על הטבעת?”
סיוון צעדה לאחור, על פניה בוז גלוי. “אתה פאתטי. אתה כמו כולם. אתה סתם, כלום, אפס.” היא הצביעה למטה. “אני הולכת לקרוא למשטרה.”
“אל תלכי,” אמר צבי בשקט. “שנינו בסכנה עכשיו.”
“אני יכולה לשמור על עצמי,” השיבה.
“סיוון, בבקשה. אני לא נשוי. הרי ראית את הדירה שלי.” הוא שלף את ארנקו והוציא ממנו את תעודת הזהות. “הנה, תראי גם כאן. והנה הטבעת.” הוא הגיש לה התכשיט. “את יכולה לקחת אותה. תשברי אותה, אני חושב שתופתעי לגלות מה יש בפנים.”
“למה מה יש בפנים? ג’יני?” שאלה.
“זה אמצעי מעקב,” השיב. “קיבלתי אותו מאותם אנשים ששלחו את המתנקש הזה.”
סיוון בחנה את ספח תעודת הזהות. לא היה בו דבר שיצביע על בת-זוג. “סיפור יפה הכנת,” אמרה, כועסת, והשליכה את הטבעת בתנועה חדה למטה, אל האדמה הרחוקה. הבעת הפנים השלווה שלו לנוכח המעשה הפתיעה אותה לחלוטין.
“אתה רציני?”
22.
“זהו,” אמר צבי ושלף את התקן הזיכרון הנייד מהמחשב של סיוון.
“מה זהו? מה עשית?”
“סידרתי לנו קצת ביטחון. כל המידע שאספתי עלה עכשיו לרשת, מוצפן ומוסתר. הוא יופץ באופן אוטומטי לחצי עולם אם אני לא אעשה פעולה מסוימת מדי יום ביומו. ככה הם לא יכולים להרשות לעצמם לעצור או לחסל אותי. הודעתי להם שאשחרר את המידע גם אם מישהו ינסה לגעת באנשים הקרובים לי. לא ציינתי אותך במפורש, למקרה שאיכשהו הם פספסו את הקשר בינינו.”
“והם לא יכולים לאתר או להעלים את המידע בעצמם, מאחורי הגב שלך?”
“כן, אבל זה יקח להם זמן, ועד אז אני אחביא אותו במקום עוד יותר בטוח.”
“אפשר לצאת למרפסת, או שיחכה לנו צלף בבניין ממול?”
צבי חייך. “אפשר,” אמר.
הוא פתח את הדלת עבורה ויצא בעקבות שובל ניחוח השמפו והמקלחת הטריה. סיוון לבשה את אותו החלוק שלבש בעצמו לא מזמן, והדבר עורר בו התרגשות ילדותית כמעט.
“אני חושבת שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה שמישהו מתחיל עם בחורה בטענה שהוא סוכן חשאי, וזה באמת נכון.”
“אם כך, מזל שניסו לחסל אותי, אחרת לא היית מאמינה לי לעולם.”
“הממממ,” אמרה סיוון. “אז מה יקרה עכשיו? נתחיל לחיות בדרכים, לישון במוטלים נידחים כמו בסרטים?”
“אני מניח שיהיו לנו כמה ימים של שקט, עד שהם יתארגנו מחדש ויחליטו מה לעשות. אחרי זה החיים שלנו יהפכו למעניינים מאד. בכל מקרה, אני לא המטרה היחידה שלהם. עדיין יש את האנשים שמחזיקים בבלונדה עצמה.”
סיוון העבירה יד בשערה. “שאני אעשה סלסול ואצבע לבלונד?”
צבי הניח את כף ידו על ידה. “לא. את מושלמת ככה.”
סיוון התחמקה ממבטו. “אני מודאגת,” אמרה.
“אני מבין,” השיב. “אבל אני מבטיח לך שזה לא ימשך זמן רב.”
“מאיפה אתה יודע?”
“כי חיברתי עוד כמה חלקים בפאזל. המקור לאנרגיה של המכונות הוא לא מכאן. הוא בא מרחוק, משודר בתגובה לשידור המקורי, שוב ושוב בלי הפוגה.”
“כמו מענה קולי?”
“משהו כזה. זה מתחבר גם להשערת מאדים של המהנדסים.”
“אבל סיפרת לי שהם גילו שהיא לא נכונה.”
“והיא אכן לא נכונה. אם באמת מדובר בעצם מלאכותי שמתקרב אלינו, הקיצור הליניארי בעיכוב התגובה מוכיח שהוא לא מגיע ממאדים או מכל מקום אחר על מישור המילקה.”
“מילקה?”
“אקליפטיק, המישור שעליו מסתובבים כל כוכבי הלכת. אנחנו כל-כך רגילים לזהות את מערכת השמש עם כוכבי הלכת, שאנחנו נוטים לשכוח את המימד השלישי. זו היתה הטעות שלהם. מה שזה לא יהיה, הוא בא אלינו ישר מלמעלה. זה מסביר את הקיצור הליניארי בעיכוב של ההפעלה. עוד מעט הוא יתקרב כל-כך, שכל האסטרונומים בעולם יבחינו בו, ואז יהיו לכולם דברים הרבה יותר חשובים להתעסק בהם מאשר איזה שבב אבוד.”
“וואו, ואני חשבתי שקודם הייתי מודאגת,” אמרה סיוון בלי שמץ הומור.
“אני חושב שזה יהיה נפלא,” אמר צבי. “עידן חדש לאנושות. הוכחה לחיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ, ואני ואת, היחידים בעולם כולו שיודעים על כך. זה לא מרגש אותך? אני מת לראות את הפרצוף שלהם כשהם יבינו מאיפה באמת בא כל החשמל שלנו.”
“לא יודעת… אתה יודע, אני תמיד אומרת לכולם שאני אוהבת הרפתקאות וריגושים וכל זה, אבל ת’כלס ציפיתי למשהו קצת יותר שגרתי. בחור ובחורה, קצת רומנטיקה, קצת סקס… בלי חייזרים בעסק, אתה מבין? מצד שני, יכול להיות שאני לא אצטרך יותר לעבוד בחברת חשמל. גם זה משהו.”
צבי בהה בה.
“סקס?”
23.
הקירח לא ישן למעלה מיממה. הוא רץ בין ממונה לממונה, מנסה להסביר ולתרץ מדוע צבי נותר בחיים ומיקומה של הבלונדה טרם התגלה. בין לבין הוא הפעיל את אנשיו, צעק פקודות, ניצל טובות ישנות ועשה כל שביכולתו כדי לתקן את המצב, אך ללא הועיל. לבסוף הגיע הרגע שחשש ממנו: הוא נקרא אל חדר התקשורת.
הוא התיישב בכבדות מול צג המחשב, עליו עדיין הופיעה ההזמנה: אברהם. הוא יישר את המקלדת מולו.
הנני, הקיש ביד רועדת.
כשהגיע סוף כל סוף השדר החוזר, הוא כלל שתי מילים בלבד: נכשלת בתפקידך. הקירח נאנח. לא ניתנה לו אף ההזדמנות להיפרד מיקיריו; אנשי יחידת הביצוע בוודאי כבר בדרך אליו. ידיו נשמטו לצד גופו והוא נותר ללא תנועה, בוהה במכשיר הקשר המתוחכם: המשדר, קונוס המתכת – והשבב, שמטרתו כאן היתה לפענח את תנודותיו במקום למסך אותן. תודה לאל על חסדים קטנים, אמר לעצמו. פעם נדרשו למסרים חצי שעה ויותר בכל כיוון. היום זה לקח פחות משלוש דקות.
הסיטואציה הראשונית, של חמישה בני-נוער זרים זה לזה בחדר אחד וללא השגחה, אינה שגרתית. אף על פי כן, היא כשלעצמה לא מספיק חזקה כדי לשבור את המחסומים הבלתי-נראים שבין המקובלים לחנונים, בין המופרעים לפריקים, או כל זוג קטגוריות דומה שתבחרו. הפטיש הראשון ששובר את הקירות הוא אחד מהחמישה – ג’ון בנדר, העבריין. מתוך שעמום הוא מטריד את האחרים במעשים ובשאלות, תוך שימוש בשפה גסה ובעלבונות כדי לחלץ מהם תגובה בכל מחיר. וזה עובד: למרות כל הכעס נוצר מעין דיאלוג, אינטראקציה. במקום להתבודד, או ליצור קבוצות זעירות ונפרדות, הם מספרים דברים על עצמם, מתייחסים זה לזה. כולם חוץ מאליסון, המוזרה. היא כל כך מרוחקת, פיזית והתנהגותית, שאפילו בנדר לא מצליח להוציא ממנה דבר פרט ליריקה סמלית לכיוונו. חשוב לציין, עם זאת, שלמרות התדמית המנותקת שהיא משדרת, אליסון דווקא עוקבת בעניין אחרי המתרחש – שוב, בהתאם לקו האופי שהוצג בצורה מוצלחת כל כך בתחילת הסרט.
בנדר שובר את המחסום הראשוני של ההתעלמות ההדדית, אך מחליף אותה בעוינות, והדמויות נותרו פחות או יותר בתפקיד הסטריאוטיפי שלהן. הפטיש הבא בתור, והאפקטיבי יותר, הוא מר ורנון המנהל. זהו אדם מרושע על גבול הקריקטורה, שמתייחס לכולם בתוקפנות לא מידתית. הוסיפו לכך את העוינות המובנית כמעט של מתבגרים כלפי מבוגרים ודמויות סמכות, וקיבלתם איחוד בנוסח “אויבו של אויבי הוא חברי”: אפילו קלייר, הקורבן הראשי של בנדר, מגינה עליו מול ורנון, והדבר יוצר בינה לבין בנדר קרבה שלא היתה יכולה להיווצר באופן אחר.
הדחיפה האחרונה, שמפילה סופית את שארית החומות, היא עישון קבוצתי של מריחואנה. זהו, לטעמי, אחד הפספוסים הגדולים של הסרט – לא מכיוון שסיטואציה כזו היא בלתי אפשרית, אלא מכיוון שמדובר בפתרון עצלני מבחינת עלילה, מין קיצור דרך לא הוגן. הדמויות לא מתקרבות ונפתחות בזכות תהליך נפשי ושינוי אמיתי, אלא בעקבות השפעות כימיות. יוצאת הדופן כאו היא אליסון, היחידה – כך לפחות זה נראה – שאינה לוקחת חלק בסם. היא נפתחת כי תמיד רצתה להיפתח – כאן פשוט נוצרת ההזדמנות לעשות זאת.
כעת, כשהדמויות מסוגלות לדבר זו עם זו בחופשיות ולגלות את אשר על לבן, מגיע החלק המעניין באמת. עד עכשיו צחקנו בקטעים המבדרים, הזדהינו פה ושם עם דמות כזו או אחרת והיינו במתח כשהחבר’ה חמקו מפה לשם תחת אפו של ורנון. כעת אנו עומדים בפני הלא-נודע והמאיים מכל: מי אנחנו באמת? מה אנחנו מתחת לקליפות שטיפחנו בעצמנו ושאחרים יצרו בשבילנו? האם יש שם משהו בכלל?
זהו רגע האמת של כל סיפור מבוסס-דמויות. בסיפורי הרפתקאות קלאסיים, למשל, ברור לנו שהגיבור יציל את אהובתו מציפורני האיש הרע, ואנחנו פשוט לא יודעים עדיין איך הוא יעשה זאת. הדמות שם משנית לעומת העלילה. כאן, לעומת זאת, אין לנו מושג מה עומד לקרות ומה אנו עומדים לגלות. דבר-מה עומד לצאת לאור, והוא מסתורי ומסקרן לא פחות מכל מערה חשוכה או חללית חייזרית שנחתה זה-עתה.
יש כאן נקודה שראוי להתעכב עליה, והיא חשובה במיוחד עבור כותבים מתחילים. אחד הטיפים הידועים (והנכונים) לכותבים הוא להביא את הדמויות למצבים קיצוניים, לדחוף אותן אל מעבר לגבולות המוכר והנוח ולהכריח אותן לקבוע את גורלן. מה שהסרט מוכיח הוא שאפשר לעשות את כל זה מצוין גם בסביבה שגרתית לגמרי, בלי דרמה מלאכותית ומופרזת. אין שום סכנת מוות. אף אחד מהחמישה אינו רוצח סדרתי בתחפושת. אף אחד לא מאס בחייו ועומד על שפת הצוק. אף אחד לא עומד לאבד את כל היקר לו, לבגוד בהוריו ובמולדתו או כל תסריט דרמטי בסגנון. רק חמישה בני-נוער בריתוק, כל אחד עם מטענו האישי, וזה מספיק כדי ליצור סיפור מעניין ועמוק יותר ממאה סרטי פעולה.
לקראת סוף הסרט, אחרי דקות ארוכות של שיחה וגילויים אישיים, שואל פתאום בריאן, החנון: “אז… מה יקרה לנו ביום שני?” כשניפגש שוב בבית הספר לאחר סוף השבוע, האם עדיין נהיה חברים כמו שאנחנו עכשיו? וקלייר עונה לו בכנות מכאיבה: לא. כשנחזור לסביבה החברתית הרגילה שלנו, נחזור גם למנהגים הקודמים. אם תיגש אלינו אולי נגיד לך שלום, אבל אחר כך נצחק עליך מאחורי הגב, כדי שהחברים שלנו לא יחשבו שאנחנו ואתה חברים. האחרים מכחישים את היחס הזה, אך זה לא מפריע להם – כשהם עדיין ביחד! – לנצל את בריאן שיכתוב עבורם את החיבור שהוטל עליהם כעונש. במובן זה, קלייר היתה המציאותית ביותר, וחוסר הנוחות שהגישה שלה מעוררת בקרב הצופים (בניגוד לסוף הוליוודי טוב שבו כולם נשארים חברים לנצח) היא בדיוק מה שדרוש כדי להפוך קלישאה לאמירה אמיתית ונוקבת.
“אלוהים,” אומר אנדי, “האם אנחנו נהפוך להיות כמו ההורים שלנו?”
“זה בלתי נמנע,” משיבה אליסון. “זה פשוט קורה. כשאתה מתבגר, הלב שלך מת.”
“למי אכפת,” מפטיר בנדר.
“לי אכפת,” עונה אליסון, כמעט בדמעות.
אליסון טועה, כמובן, מהרבה בחינות; אך ההשערה הזו שלה מובנת, נפוצה וגם מפחידה מאד. למעשה, התחושה המאיימת והעמומה שהיא מביעה נוסחה פעם בצורה מדע-בדיונית ומוצלחת במיוחד, שעומדת בבסיס אחד הספרים האהובים עליי: התלת-רגליים, מאת ג’ון כריסטופר (שם העט של סמואל יוד). אנחנו נדבר על הספר הזה ועוד בפוסטים הבאים, שיעסקו בנושא של עלילה.
]]>בפוסט זה נתחיל לדבר על דמויות אמינות ועל הצגה נכונה ויעילה שלהן בכתיבה, תוך שימוש בסרט הנעורים הקלאסי כדוגמה. כדאי מאד לצפות בסרט, אך הצפיה אינה הכרחית להבנת הפוסט, שאת הכותרת המשונה שלו אסביר מאוחר יותר. מוכנים?
לפני שנגיע לעיקר, שתי נקודות חשובות. אחת, “מועדון ארוחת הבוקר” רחוק מלהיות סרט מושלם, אפילו מבחינת הדמויות. יש בו קטעים אשר, לטעמי, לא רק מיותרים אלא ממש מזיקים, והוא עשוי היה להיות מוצלח הרבה יותר בלעדיהם; יש גם קטעים שמן הראוי היה להוסיף. הנקודה השניה היא שהשחקנים והשחקניות עצמם ראויים לחלק גדול מהקרדיט, ומצליחים להביע בהבעת פנים או תנועה בודדה דקויות של רגש ושל אופי, שלא היו עוברות בשום אופן בטקסט בלבד. ועכשיו נחזור לענייננו.
איך אנחנו מכירים דמויות? כשאנו נתקלים לראשונה בדמות כלשהי בספר, על סמך מה אנחנו מגבשים לעצמנו תמונה שלה, של האופי שלה, התכונות, הרצונות? או, אם נסתכל על אותה שאלה מהזווית של הכותבים, איך צריך לתאר את הדמות ואת מעשיה כך שהקורא יראה אותה כפי שאנחנו רואים? ואיך עושים זאת בשלב מספיק מוקדם, כך שהקורא יוכל להשתמש בידע שלו על הדמות, להבין אותה – והחשוב מכל, להרגיש משהו כלפיה?
הדרך הפשוטה והגרועה ביותר היא לציין במפורש את תכונותיה של הדמות. לדוגמה, “קלייר היתה נערה שחצנית מבית עשיר.”תיאורים כאלה קיימים, פה ושם, גם בספרים שיצאו לאור ואף הצליחו, אך עדיין ברוב המכריע של המקרים אין להם שום הצדקה. זהו משפט מת. הוא מציג מידע גולמי ויבש ולכן ההתייחסות של הקורא אליו היא בהכרח כאל מידע גולמי ויבש. זה לא מעורר שום רגש.
על זה בדיוק מדבר הכלל הידוע “הראה, אל תספר”: הכותב לא אמור לספר לנו על הדמות, אלא להראות לנו את הדמות. אנחנו צריכים להכיר אותה מתוך ההתנהגות שלה, מתוך הדברים שהיא אומרת ואיך שהיא אומרת אותם, מתוך היחס של הסובבים אותה כלפיה. רק כך מתקיימים התנאים הראשוניים ליצירת קשר רגשי כלשהו עימה (וזה יכול להיות אהבה, שנאה, בוז, חמלה או כל רגש אחר, כמובן).
לעתים, כותבים מתחילים מצליחים לחמוק מהמלכודת של תיאורים יבשים, אך לא מציעים תחליף. פתיחה של סיפור בסגנון כזה יכולה להיראות, למשל, כך:
“יששכר עמד בפתח הדלת והביט החוצה, כשלפתע נשמע צלצול הטלפון. הוא הרים את השפופרת כאילו היתה דג רקוב. ‘הלו?’ לחש.”
אמנם אין כאן שום תיאור ישיר ויבש של יששכר, אבל אין כאן גם שום דבר אחר. מה אנחנו יודעים עליו? שהוא לא עיוור, חירש או אילם, ושיש לו רגליים (אחרת לא היה מסוגל לעמוד) וככל הנראה גם יד או שתיים. כל השאר נותר באפלה.
כעת, נראה באיזו מיומנות ג’ון יוז שרטט את הדמויות שלו. הסרט מתחיל במספר צילומים כמעט סטטיים מהווי בית הספר, כשברקע מישהו שעדיין איננו מכירים מקריא מונולוג שאינו אומר לנו כמעט דבר. ואז…
[אנחנו רואים חזית של מכונית ב.מ.וו כסופה. במושב הנהג גבר, ולידו נערה מטופחת (קלייר) שמביטה על בניין בית הספר בייאוש. היא נדה בראשה ואומרת, תוך שהיא ממשיכה להסתכל הצידה:]
“אני לא מאמינה שאתה לא יכול להוציא אותי מזה.”
תוך משפט אחד בלבד אנחנו מבינים את מערכת היחסים שלה עם אביה: היא מצפה ממנו שיחלץ אותה מעונשי בית הספר ומרשה לעצמה למתוח עליו ביקורת. אנחנו מבינים שהיא מסוג הצעירים שההורים שלהם “מושכים בחוטים” ומחלצים אותם מהסתבכויות שכאלה. ומה התשובה של האבא, שני משפטים מאוחר יותר?
“אני אפצה אותך. להבריז משיעור בשביל לעשות שופינג לא הופך אותך לעריקה.”
האם נותר עוד ספק שמדובר בנערה מפונקת ועשירה, שרגילה לסובב את כולם על האצבע הקטנה?
המצלמה עוברת למכונית אחרת: נער, ילדה קטנה ואמא שזועמת:
“זו הפעם הראשונה או הפעם האחרונה שאנחנו עושים את זה?”
“האחרונה,” אומר בריאן בשקט.
“אז היכנס לשם ונצל את הזמן לטובתך.”
“אמא, אנחנו לא אמורים ללמוד, אנחנו חייבים רק לשבת שם ולא לעשות שום דבר.”
“אדוני, אתה תמצא דרך ללמוד!”
[האחות הקטנה:] “כן!”
מה למדנו מהדיאלוג הזעיר הזה? שזהו עונש הריתוק הראשון של בריאן, כלומר שבדרך כלל הוא “ילד טוב”. למדנו שאמא שלו דוחפת אותו ללימודים ולהצטיינות, שכל המשפחה מרשה לעצמה לדרוך עליו ושהוא אינו מעז להתנגד. אפילו כשהוא מתווכח עם האם, הוא בסך הכל מעמיד מול דרישותיה את הכללים של בית הספר, שום דבר משל עצמו.
במכונית של אנדי, אומר לו אביו:
“שמע, גם אני עשיתי שטויות. חבר’ה עושים שטויות, אין בזה שום דבר רע. רק שאותך תפסו.”
“טוב, אמא כבר נזפה בי, בסדר?”
האב מרים את הקול: “אתה רוצה להפסיד תחרות? להרוס את הסיכויים שלך?” [אנדי נד בראשו לשלילה] “אף בית ספר לא יתן מלגה לתלמיד עם בעיות משמעת!”
לפי תפיסת העולם של האב, המעשה והעונש בכלל לא חשובים: העיקר לא להיתפס. הספורט הוא המטרה העליונה. אנדי סופג את זה בשתיקה, לא מרוצה אך גם לא מעז להתווכח.
בזמן שהוא יוצא מהרכב וטורק את הדלת אחריו, אנו רואים את ג’ון מגיע לבדו, ברגל, עם משקפי שמש. הוא חוצה את הכביש בחוסר זהירות ואפילו לא מסתכל לעבר רכב שמגיע וכמעט דורס אותו. זהו טיפוס אדיש, לא-איכפתי, ונראה שגם להורים שלו לא אכפת ממנו במיוחד לאור זה שהם לא טורחים אף להסיע אותו (אלא אם הוא גר ממש קרוב). מהרכב שהגיע – מהמושב האחורי! – יוצאת בכעס אליסון, ככל הנראה בלי להחליף מילה עם מי שמקדימה. היא עומדת רגע לצד הרכב, וכשהיא רוכנת לעבר החלון הקדמי הרכב פשוט בורח לה. הקשר שלה עם ההורים הוא בבירור בעייתי, עד כדי ניתוק, אך ניכר שהיא דווקא מחפשת חיבור כלשהו.
דקה וארבעים שניות בלבד של סרט, וכבר יש לנו היכרות ראשונית עם חמש דמויות, האופי שלהן, מערכת היחסים עם ההורים ועוד.
הסצנה הבאה ממשיכה את האפיון הנהדר. בתוך אולם הספריה (בו יתרחש רוב הסרט) עומדים שישה שולחנות רחבים בשני טורים. קלייר יושבת מקדימה. בריאן מתיישב באלכסון מאחוריה: לא בחזית העניינים כמוה, ובוודאי שלא לצדה. הם לא שייכים לאותו “מעמד”. כשאנדי נכנס הוא ניגש ומחווה לעבר כיסא סמוך לקלייר, כאילו שואל “אפשר?” כלומר, הוא דווקא כן מהמעמד שלה, הוא טיפוס חברתי, ויש לו את הדרך-ארץ לבקש רשות. היא מושכת בכתפיה לאישור, אך מעבר לכך מתעלמת ממנו. סנובית כבר אמרנו?
ג’ון נכנס, וכבר במסדרון מעביר יד על כל החפצים שבדלפק, מפיל משהו וגונב פנקס. הוא בוחן במבט מזלזל את היושבים, ואז ניגש לבריאן ומסמן לו לעבור למקום אחר כי הוא רוצה לשבת שם. בריאן עובר מייד. אנו נחשפים כך לצד העברייני והבריוני של ג’ון, ומקבלים חיזוק נוסף לעכבריות החנונית של בריאן. בעוד ג’ון מניח את הרגליים על כיסא אחר, אליסון ממהרת פנימה בלי להסתכל על אף אחד, עוקפת את כולם בסיבוב גדול ומתיישבת בהפגנתיות בקצה המרוחק ביותר מאחורה, עם הפנים לקיר. היא לא שייכת, לא רוצה להיות שייכת – ועושה הכל כדי שכולם יידעו את זה…
הקטע הזה נמשך פחות מדקה, וכבר יש לנו ידע משמעותי על הדמויות. כל פעולה או חוסר פעולה, כל מילה שנאמרה – שום דבר לא היה סתם. הכל נבע מהן ומסייע לצופים להבין אותן, ומה שחשוב לא פחות – אלו הן דמויות אמיתיות, אמינות, חיות. מאד קל להציג בסיפור דמות של, נניח, רוצח מיומן וקר מזג: הוא צריך רק להרוג מישהו בלי למצמץ. הכישרון האמיתי הוא לתאר באותה כמות מילים דמות מורכבת עם רגשות, רצונות וסטטוס חברתי!
אגב, אני לא טוען שכל סיפור חייב להתחיל באיפיון חד של הדמות הראשית, או שכל משפט חייב לשאת משמעות עמוקה. הלקח של הפוסט הזה הוא שכאשר מאפיינים דמות ומנסים לגרום לקורא להכיר אותה ולהרגיש משהו כלפיה, אפשר לעשות זאת בצורה יעילה להפליא אם רק מציבים אותה בסיטואציה הנכונה ונותנים לכל האספקטים שלה להתבטא במלואם במילים ובמעשים – שלה ושל הסובבים אותה.
עוד לא הסברתי את כותרת הפוסט. את זאת אעשה בפוסט ההמשך, שבו נדבר על סטריאוטיפים, אינטראקציה בין דמויות והאם באמת הלב שלנו מת כשאנחנו מתבגרים.
]]>
בחלק הראשון הבנו שכאשר אנשים אומרים “רעיון לסיפור”, הם עשויים להתכוון לאחד משני דברים שונים: תמצית העלילה הסופית (אותה כינינו “רעיון של סיפור”), או רעיון פשוט שממנו הכל התחיל להתגלגל (אותו כינינו “רעיון מניע“).
בחלק השני גילינו שרעיונות מניעים נמצאים בכל מקום, ושהדרך לגלותם היא לאמץ הרגל של תשומת לב לרעיונות חולפים ושל פיתוחם: לוקחים רעיונות סתמיים שעולים במקרה בראש וחושבים, על כל אחד, “איזה סיפור אפשר לכתוב מזה?” כאשר רעיון מניע טוב יופיע, במקרה, ההרגל כבר ימשוך אותנו לשים לב אליו ולפתח אותו, והוא לא יישכח וייעלם בקלות כפי שקרה עד כה.
בחלק זה, השלישי והאחרון, נעסוק בבעיה האחרונה בשרשרת: איך הופכים רעיון מניע לרעיון של סיפור.
גם אם התרגלנו לשאול את השאלה “איזה סיפור אפשר לכתוב מזה”, זה לא אומר שאנחנו יכולים לפתור אותה בקלות. זה כמו להסתכל על משוואה מתמטית ולשאול “איך אפשר לפתור אותה” – השאלה במקומה אבל לא באמת מקדמת אותנו, נכון?
פה ושם אפשר להיתקל בכותבים מתחילים שעושים את הטעות הנוראית ומשתמשים ברעיון המניע, כמות שהוא, כרעיון של סיפור. לדוגמה, מישהו כזה יכול לחשוב לעצמו “הרבה אנשים אוהבים עיניים כחולות; מעניין מה היה קורה אם הרבה אנשים דווקא היו שונאים עיניים כחולות”. לא חומר לפרס נובל לספרות, אולי, ועם זאת בהחלט רעיון לגיטימי לסיפור.
“אוקיי,” הוא אומר לעצמו לפי כל הכללים, “איזה סיפור אפשר לכתוב מזה?” – ומיד הוא רואה בעיני רוחו טור של אנשים, ידיהם מורמות אל-על לנוכח קני הרובים המכוונים אליהם מכל עבר. כופים עליהם לצעוד לשדה נטוש, לקחת אתי חפירה ולהכין קברים לעצמם. הם בוכים, מתחננים, לא מבינים. “אבל למה?!” הם זועקים, “במה חטאנו? במה פשענו?” ואז אחד השומרים, בפרצוף מלא שטנה ומבט קר בעיניו החומות, יגיד: “יש לכם עיניים כחולות!”. א-הה!
סיפור שכזה יהיה בהכרח מזעזע, ולא באופן אליו התכוון המחבר. הסיבה לכך היא שכאשר הרעיון המניע משמש (בצורתו הגולמית) כפואנטה, הסיפור כולו נכתב כך שהדבר היחיד שעשוי להיות בו עניין הוא גם הדבר היחיד שאותו אסור בשום פנים ואופן להזכיר עד הסוף ממש. זו טכניקה ששום דבר טוב לא יכול לצאת ממנה.
טכניקה טובה הרבה יותר היא לפתח את הרעיון המניע באמצעות שאלות מנחות. לסופר אורסון סקוט קארד יש תרגיל ידוע של שאלות “למה”. אנשים שונאים בעלי עיניים כחולות. למה? אולי הם מקנאים בהם, כי בעלי עיניים כחולות מצליחים יותר בחיים (סתם לצורך הדוגמה, כמובן). למה הם מצליחים יותר בחיים? אולי… כי יש משהו בגנים של בני האדם שגורם להם לתת עדיפות לבעלי עיניים כחולות. למה יש משהו כזה בגנים? כי מישהו שתל אותו שם! למה מישהו שתל אותו שם? כי לגזע החייזרי שאליו הוא שייך יש עיניים כחולות, והם היו פה פעם ומתכוונים לחזור ולהשתלט על כולנו בלי שנוכל להתנגד!
הכיוון אליו הגעתי קצת נדוש, ועם זאת מרגישים שכבר עכשיו, באמצעות ארבע שאלות “למה” בלבד, הצלחנו לתת לרעיון הראשוני הרבה יותר בשר ולקרב אותו למשהו שראוי לכתיבה.
ולמרות הצלחת האינסטנט הזו, אורסון סקוט קארד בעצם טועה ומטעה. למה? כי “למה” היא רק אחת מהמון שאלות שאנחנו יכולים לשאול ושעשויות לעזור לנו לפתח את הרעיון המניע.
ניקח מספר אנשים מהרחוב ונשאל אותם “מה זה ים”. אחד יגיד שים הוא גוף מים בעומק כזה וכזה ובנפח כך וכך. השני יגיד שים זה החיים שלו, כי הוא אוהב גלישת גלים ושמש וארטיקים נמסים. שלישי יאמר שים זה געגועים קמאיים לבלתי ידוע. רביעי יטען שים זה העתיד של המין האנושי, כי החקלאות הקרקעית תמצה את עצמה ובקרוב כולנו נאלץ לאכול אצות. אין תשובה נכונה או לא נכונה – אלה פשוט תשובות לשאלות שונות על אותו נושא: מהו ים מבחינת הגדרה מילונית? מהו ים בשבילך? מהו האפקט הרגשי של ים? מה השימושים של ים? כששאלנו את השאלה הכללית “מה זה ים”, כל איש לקח אותה לכיוון של “הסגנון הקוגניטיבי” הפרטי שלו. אנחנו הכותבים צריכים לאמץ, כביכול, את כל הסגנונות ולשאול את כל השאלות שרק אפשר על הרעיון המניע שלנו. כך נוכל לפתח אותו באופן המיטבי וליצור ממנו גרעין לסיפור שלם ואפקטיבי.
הנה רשימת שאלות ראשונית עבור הרעיון המניע X. אתם מוזמנים להוסיף שאלות משלכם (גם בתגובות, כמובן).
לא כל השאלות מתאימות לכל הרעיונות המניעים, אבל שווה בהחלט לנסות. הנה דוגמה מהחיים: לפני זמן-מה, בני בן הארבע ציטט שורה משיר ילדים כלשהו: “תחבוש מיד מצנפת!”. כששמעתי את זה, האסוציאציה הראשונה שעלתה בראשי היתה, משום מה, החרוז המופרך “תחבוש מיד מפלצת!”. המשפט הזה הפך לרעיון מניע: אדם חובש מפלצת. התחלתי לפתח אותו בעזרת שאלות מנחות:
לסיכום: אם, כדי להשיג רעיונות מניעים, התרגלנו לעצור ולשאול על כל רעיון חולף “איזה סיפור אפשר לכתוב מזה”, אנחנו צריכים לאמץ כעת הרגל נוסף של שאילת עוד ועוד שאלות ממוקדות על הרעיון ועל התשובות שאנחנו מקבלים. באופן הזה אפשר להגיע לעתים קרובות לפיתוחים מעניינים ומפורטים יחסית, שיכולים להוות בסיס רעיוני טוב לסיפור.
רק בסיס.
]]>“ג’ו” הוא מסוג הסרטים שאסור לגלות לאחרים איך הם נגמרים, מכיוון שספוילר כזה יהרוס את כל ההנאה – או, כפי שמוטב לומר במקרה של “ג’ו”, האפקט. לכן, ואף על פי שהשמטת הספוילר תפגע ללא ספק באפקטיביות של הרשומה הזו, גם אני לא אגלה את הסוף.
נתחיל, אם כן, בתקציר העלילה. ביל קומפטון הוא מנהל בחברת פרסום, איש אמיד ומצליח, אך בתו מליסה (סוזן סרנדון בתפקידה הקולנועי הראשון) מתחברת דווקא לסוחר סמים. כשהיא מתאשפזת בעקבות מנת יתר, ביל הולך לדירת החבר כדי להביא את חפציה. השניים נפגשים, והעימות ביניהם מידרדר למכות ולמותו של החבר.
ביל הנרעש והמפוחד הולך לפאב מקומי כדי להרגיע את עצביו, ושם הוא פוגש את ג’ו (פיטר בויל, הרבה לפני שהפך לאב הנרגן והחביב ב”כולם אוהבים את ריימונד”). ג’ו הוא איש הצווארון הכחול, עובד במפעל פלדה ושונא את כל מי שהורס לו את אמריקה הישנה והטובה: הנוער ההיפי, השחורים, אלה שבוחרים – לטענתו – לחיות מקצבאות אבטלה וכו’ וכו’; כל אותם אנשים שהולמים את כותרת הפוסט הזה. ג’ו מתאר את כעסו בפרטי פרטים באוזני כל הנוכחים, ומסיים באמירה “איך הייתי רוצה להרוג אחד מהם” – וביל, שעדיין אינו שולט בעצמו לגמרי, פולט “לפני רגע עשיתי את זה.” ג’ו מאמין שמדובר בבדיחה חברמנית, אך כשהוא צופה בחדשות מאוחר יותר הוא מחבר אחד לאחד ומבין שקומפטון דיבר אמת. הוא יוצר איתו קשר, ולא במטרה לסחוט אותו – אלא פשוט כי הוא הפך, מבחינתו, לגיבור. ההערצה מצד ג’ו מעודדת את ביל במצבו הקשה, והשניים הופכים לחברים.
מליסה חוזרת הביתה, בלי ידיעתו של אביה, מגלה במקרה שהוא אחראי למות החבר – ובורחת. ג’ו מציע לביל ששניהם ילכו ביחד לחפש אותה, ומכאן מתחילה הידרדרות בלתי נמנעת, שמסתיימת בשניה אחת בסיומו של הסרט, פריים אחד ויחיד כמעט, שבו הצופה מרגיש כאילו הלמו לו בראש מאחור עם מוט ברזל. אין דרך טובה יותר לתאר זאת.
הפוסט הזה אינו המלצה על הסרט. כלומר כן, כדאי לראות אותו, אבל לא לשם כך אני כותב עליו. אני כותב עליו, קודם כל, כי זו דוגמה טובה מאד (לטעמי) לעלילה: האירועים נובעים האחד מהשני בצורה הגיונית, ואמנם יש פה ושם צירופי מקרים “שימושיים”, אך הם מתקבלים על הדעת. הרושם הנוצר הוא של סיפור מציאותי לחלוטין מתחילתו ועד סופו, שיכול היה להילקח כמות שהוא מהעולם האמתי.
הסיבה השניה, והחשובה יותר, היא המהות של הפואנטה, ה”טוויסט” העלילתי שבסוף. כיום, בעקבות מי-יודע-כמה סרטים וספרים, אנו רגילים לחשוב על פואנטה או “טוויסט” בתור פיסת מידע מפתיעה שמשנה, באופן כלשהו, את כל מה שחשבנו שאנו יודעים (או לפחות חלק חשוב מזה). “ג’ו” מציג פואנטה מסוג אחר לגמרי: החוליה ההגיונית האחרונה בשרשרת הגיונית של אירועים, שהיא נוראה בפני עצמה, ומפתיעה – לא מפני שהסוו אותה עד כה בכפלי-משמעות ערמומיים, אלא דווקא מפני שהיא היתה כל הזמן מתחת לאף ממש, כמסקנה מתבקשת שפשוט לא הצלחנו להסיק. כמו בהרבה מקרים בחיים, למען האמת.
אני סבור שפואנטה מסוג זה היא קשה לכתיבה וגם מרשימה הרבה יותר מה”טוויסטים” המקובלים והנפוצים. כאשר היא נושאת מסר חברתי, כמו ב”ג’ו”, היא גם אפקטיבית לאין ערוך.
אזהרה: הסרט כולל סצנות עירום ואלימות.
]]>
המבנה הצורני של שיר יכול לכלול, בין השאר, את מספר ואורך השורות, את מספר ההברות בשורה, את המשקלים, החריזה וכדומה. אם השיר הוא טוב, כל האלמנטים הללו משתלבים עם התוכן המילולי ומעשירים אותו – ולכן חייבים לשמר אותם בצורה כזו או אחרת בשיר המתורגם. הכוונה היא לא להעתיק את כולם אחד-לאחד: לפעמים זה פשוט בלתי אפשרי, וברוב המקרים זה פשוט לא נכון. לכל שפה תכונות, אופי וקצב משלה, וצריך להתחשב בהם.
בגרסה העברית של המיתולוגיה היוונית, Persephone (מבוטא באנגלית “פרספוני”) נקראת “פרספונה” (נ’ מנוקדת בצרי). כאשר ניגשתי למלאכת התרגום של השיר Prayer to Persephone, היה לי ברור שלא אוכל להשתמש בגרסה העברית הזו. אני נזהר ואומר “לא אוכל” במקום “אי אפשר”; אולי מישהו אחר כן יצליח לעשות זאת. אבל לטעמי, חלק גדול מהקסם של המקור הוא בחרוזי ה”ני” של השיר, וחריזה עברית של “נה” פשוט לא תישמע נכונה. לכן התחלתי בבחירה שאולי תזעזע קוראים מסוימים – לקרוא לה, גם בעברית, פרספוני. הנה שוב השיר המקורי, עם שורות ממוספרות:
Prayer to Persephone / Edna St. Vincent Millay
01. Be to her, Persephone,
02. All the things I might not be;
03. Take her head upon your knee.
04. She that was so proud and wild,
05. Flippant, arrogant and free,
06. She that had no need of me,
07. Is a little lonely child
08. Lost in Hell,—Persephone,
09. Take her head upon your knee;
10. Say to her, “My dear, my dear
11. It is not so dreadful here.”
החריזה בשיר מורכבת יחסית. סיומת “ני” (והווריאציות שלה) קיימת בשורות 1, 2, 3, 5, 6, 8 ו-9. שורות 4 ו-7 שוברות את הרצף ומתחרזות זו עם זו (Wild-Child), וכך גם שתי השורות האחרונות (Dear-Here). בדרך כלל, תרגום שירה מחייב פשרה מסוימת בפן מסוים של השיר – אני החלטתי מראש שעל תבנית החריזה הזו לא אתפשר. שוב, מדובר בהעדפה אישית בלבד.
השורה הראשונה (“Be to her, Persephone”) מיתרגמת מילולית למשהו כמו “היי בשבילה, פרספוני”. תשע הברות, לעומת שבע במקור. אפרופו, בכל השורות במקור יש שבע הברות – תהיה לזה משמעות בהמשך. נסו לקרוא את התרגום המילולי בלב: ההפרש הזה של שתי הברות הופך אותו מסורבל מדי, לא? גם תרגום של שבע הברות (“היי לה, פרספוני”) מרגיש לא טבעי, כי הוא משבש את המשקל. בנוסף, שבע הברות לא יספיקו בשביל המידע שמוכל בשורות הבאות. אם כך, בחרתי בפשרה של שמונה הברות, שתלווה אותנו כמעט עד הסוף.
תפילה לפרספוני
1. היי לה את, פרספוני,
2. מה שלא הייתי אני;
השורה הבאה (“Take her head upon your knee”) היתה בעייתית מאד מבחינת החריזה. ברך, ראש – הן לא מתחרזות עם “ני”, וגם אין להן מילים נרדפות מתאימות. לכן בחרתי, בסופו של דבר, בציווי “תני”, שאחד מפירושיו הישנים הוא “שימי.”
3. ואת ראשה על ברך תני.
אמנם לא ברור כאן של מי הברך, אך זה קורבן פעוט עבור החרוז המשובח. הקושי האמתי התחיל כשעלה הצורך לחרוז ב”ני” את שורות 5 ו-6. עד שאלה יסתדרו, דילגתי לשתי השורות האחרונות. שם התרגום הגיע בטבעיות:
10. “הס,” אמרי לה, “יקירה,
11. פה זה לא כל כך נורא.”
במקור, כמובן, פרספונה לא אמורה להסות אותה; בחרתי במילה זו קודם כל בגלל המשקל, ובהתחשב באווירה הכללית של ניסיון להרגיע. בעלי אוזן טובה יבחינו שבשתי שורות אלה הצטמצמתי לשבע הברות. זו חריגה מהנאמנות למקור; אני מודע לזה ולוקח אחריות מלאה.
בשיר המקורי, שורה 9 זהה לשורה 3. לרוע המזל, התחלתי את שורה 3 ב-ו’ החיבור בשביל המשקל וספירת ההברות, ואילו בשורה 9 אי אפשר לבצע תעלול כזה, כי המבנה של שורה 8 מחייב המשך ישיר של המשפט, ללא ו’ החיבור. אפרופו, גם התרגום של 8 היה כמעט מובן מאליו:
8. תועה בשאול, –פרספוני,
לכן, שורה 9 הפכה ל:
9. קחי את ראשה, על ברך תני;
נשארנו עם ה”בלוק” של שורות 4-7. התרגום ל-7 קפץ ראשון:
7. ילדה קטנה לבד עכשיו
אמנם המקור לא טרח לציין שמדובר בזמן הווה, אך לדעתי השמטה של ציון זמן הופכת את התרגום העברי לפחות ברור. אם כן, כעת צריך למצוא תרגום לשורה 4 שמתחרז עם “עכשיו”. על זה ישבתי המון זמן בלי הצלחה, עד – ואני לא זוכר איך זה קרה – שהצלחתי לדלג מעל המחסום הפסיכולוגי של תיאור ישיר של הילדה, אל תיאור הנפש שלה, הרוח:
4. בה רוח חופש גא נשב,
נכון, היום “רוח” היא ממין נקבה, אך במקורות ישנים קצת יותר, כמו אלה שמשתמשים בהם ב”תני” במובן “שימי”, אפשר למצוא גם רוח זכר. שימו לב גם שהחלפתי את Wild ב-Free שהופיע בשורה 5, מה שאומר שנשארו שלושת התארים:
5. פראי, יהיר ומרדני,
כמובן, Flippant זה לא בדיוק “מרדני”, אך תסכימו איתי שהתרגום המדויק והעממי יותר, “זרקני”, פשוט לא מתאים…
שורה 6 היתה שטנית למדי, בגלל החריזה. המילה “אני” אמורה להופיע בשורה הזו באופן טבעי, אך איזה מין מבנה משפט יכול להציב אותה בסוף? נאלצתי להתפשר על הדיוק המילולי ולהתייחס, שוב, ל”רוח החופש” משורה 4:
6. לו עול נחשבתי אף אני,
יש הבדל משמעותי בין “לא היתה זקוקה לי כלל” [עדכון: תרגום טוב יותר לשורה המקורית יהיה, אולי, "שלא מצאה בי שום עניין"] לבין “נחשבתי לה לעול”, וזה העיוות הגדול ביותר של המקור בתרגום כולו. עם זאת, אני חושב שלמרות הכל הוא משתלב היטב ברוח הדברים. אז הנה סיימנו, ולפניכם השיר המתורגם במלואו:
תפילה לפרספוני / עדנה סט. וינסנט מיליי
היי לה את, פרספוני,
מה שלא הייתי אני;
ואת ראשה על ברך תני.
בה רוח חופש גא נשב,
פראי, יהיר ומרדני,
לו עול נחשבתי אף אני,
ילדה קטנה לבד עכשיו
תועה בשאול, –פרספוני,
קחי את ראשה, על ברך תני;
“הס,” אמרי לה, “יקירה,
פה זה לא כל כך נורא.”
איך אתם הייתם מתרגמים את השיר?
]]>ההגדרה, ואני מודה היא מעגלית למדי, היא זו: רעיון שמניע יצירה הוא כל מחשבה, תמונה מנטלית, צירוף מילים או תפיסה שמושכים אותך ליצור סביבם.
כפי שהסברתי בחלק הקודם, רעיון מניע שכזה לא חייב להיות – ולמעשה, הוא רק לעתים רחוקות מאד – ה”רעיון של הסיפור”. כמעט תמיד מדובר במשהו פשוט הרבה יותר, מין שביב מחשבה קטן וחולף עם משיכה מזערית, שעלול להישכח ולהיעלם אם לא נקדיש לו מספיק תשומת לב.
חלום צלול (Lucid dream) הינו חלום שבו החולם מודע לכך שהוא חולם, ומסוגל לשלוט בהתפתחויות כרצונו. שני האלמנטים הללו, המודעות והשליטה, הם נפרדים – אם כי השני אינו יכול להתקיים ללא הראשון. חלומות צלולים מופיעים לעתים ספונטנית, אבל יש תרגילים בדוקים שאפשר לבצע כדי לעודד את התעוררות המודעות בזמן חלום ולהגביר את הסיכוי לצלילות. אחד התרגילים הללו הוא לעצור את עצמך מדי פעם, באמצע היום, ולחשוב: האם אני חולם? השאלה טפשית למדי, כמובן, אך ההרגל הוא שקובע. אלמנטים מחיי היומיום נוטים להשתלב בחלומות, וכאשר השאלה המצחיקה הזו “האם אני חולם” תמצא את דרכה לחלום של ממש, פתאום תהיה לה משמעות. היא תהפוך לרצינית.
אותו העיקרון תופס בנוגע לרעיונות המניעים. הם מתרוצצים סביבנו כל הזמן, במחשבות שלנו ובאירועים חיצוניים שאנחנו חווים, כמו חלומות שבאים והולכים. המטרה שלנו היא לתפוס את המוצלחים מביניהם ולהעלות אותם למודעות, והדרך לעשות את זה היא באמצעות יצירת ההרגל המחשבתי: “איזה סיפור אפשר לכתוב מזה?”
אני מרים את העיניים עכשיו ממסך המחשב ורואה תמונה תלויה על הקיר. היא נראית לי טיפה עקומה. מצוין. איזה סיפור אפשר לכתוב מזה? אולי סיפור בלשי שבו הרמז שמסגיר את הרוצח הוא תמונה עקומה? אולי סיפור ילדים על גמדים שבאים בלילה ויושבים על צד אחד של מסגרת התמונה? אולי… הבנתם את הרעיון. הפיתוחים האלה לא חייבים להיות מוצלחים במיוחד, ובוודאי שלא חייבים להוות בסיס לסיפור אמיתי. מה שחשוב כאן הוא אך ורק ההרגל: לקחת הבחנות, רעיונות, אנקדוטות וכו’ ולחשוב איזה סיפור אפשר לכתוב מהן. עשו את זה בכל רגע פנוי. בזמן נסיעה, בזמן שיעור משעמם, בזמן המקלחת. עכשיו. וגם עכשיו.
כאשר יגיע, במקרה, רעיון מניע, ההרגל הזה יעזור לנו לתפוס ולעבד אותו לפני שהוא נשטף ונעלם בזרם המחשבות הרגיל. זה גם הזמן לפתוח את הפנקס (שכל סופר חייב להחזיק איתו בכל עת, כידוע) ולרשום את הרעיון. לפיתוח המלא שלו תדאגו אחר כך: העיקר שיש לכם התחלה.
הנה דוגמה מהחיים האמיתיים. פעם, לפני האינטרנט ו-ויקיפדיה, אנשים היו מחפשים מידע בספרים. אחד הספרים הללו היה “אלף אישים” מאת יעקב אבישי, מעין אנציקלופדיה של אנשים חשובים בתולדות העולם והעם היהודי. לפני עשר שנים בערך רציתי לברר משהו על פרידריך גאוס, המתמטיקאי, אך להפתעתי לא הצלחתי למצוא את שמו בספר. התקרית הזו היתה יכולה בקלות להישכח, או לכל היותר להיות מתויגת בתור עובדה חסרת חשיבות; אלא שאני כבר התחלתי לאמץ את ההרגל לפתח רעיונות, וכך נולד סיפור קצרצר בשם “מי זה פרידריך גאוס“.
מרגע שנוצר ההרגל, קל לזהות רעיונות מניעים, כי בניגוד לשלב האימון – בו בוחרים בכוח רעיון כלשהו ומנסים לפתח אותו – כאן הבחירה היא אוטומטית, לא מודעת; הרעיון מתחיל לפתח את עצמו, כביכול. לאן לוקחים אותו מכאן? על כך בחלק השלישי והאחרון.
]]>
Prayer to Persephone
Be to her, Persephone,
All the things I might not be;
Take her head upon your knee.
She that was so proud and wild,
Flippant, arrogant and free,
She that had no need of me,
Is a little lonely child
Lost in Hell,—Persephone,
Take her head upon your knee;
Say to her, “My dear, my dear
It is not so dreadful here.”
איך הייתם מתרגמים דבר כזה? התרגום שלי, בתוספת הסברים, פורסם כאן, ואתם מוזמנים לנסות גם!
]]>זה די מצחיק, למען האמת: השאלה “איך מוצאים רעיון לסיפור” מופיעה תמיד אחרי שהכותב המתחיל כבר השלים מספר סיפורים. המקור לרעיונות, יהיה אשר יהיה, מתנהג כמו סוחר סמים ערמומי ומעניק לנו בהתחלה דוגמית או שתיים חינם, כדי שנתמכר; ברגע שאנחנו נכנסים לזה ברצינות, הברז נסגר. למעשה, מבחינה מסוימת אותו מקור גרוע יותר מסוחר סמים, כי אצל הסוחר אנחנו לפחות יודעים מה צריך לעשות כדי לקבל את הסחורה!
החדשות הטובות הן שמצב זה הינו הפיך. בהנחה שהכותב באמת מחפש רעיון ולא סתם משתמש בעניין כתירוץ להימנע מכתיבה, מציאה של רעיונות – ורעיונות טובים – לסיפורים לא צריכה לקחת יותר מיום-יומיים במקרה הגרוע ביותר. החדשות הרעות הן שכדי להגיע למצב הזה, יש כמה דברים שצריך להבין ולתרגל.
הדבר הראשון שצריך להבין הוא שקיימת אי-הבנה היסטורית ומזיקה מאד: כאשר סופר מתחיל מתלונן ש”אין לו רעיון לסיפור”, וכאשר סופר יהיר או מנוסה יותר אומר ש”יש אינסוף רעיונות בכל מקום”, הם למעשה מדברים על שני דברים שונים לגמרי. הראשון מתכוון לרעיון של הסיפור, ואילו השני מדבר על רעיון שמניע יצירה של סיפור.
למה הכוונה? ניקח לדוגמה את הסיפור של שלגיה. הרעיון של הסיפור, מה שאפשר לכנות גם התקציר שלו (ואולי אפילו סינופסיס) הוא משהו כזה: מכשפה שהיא גם אם חורגת מנסה להרוג את הבת, מכיוון שראי קסמים טוען שהיא יותר יפה ממנה. מה הרעיון שהניע את היצירה של הסיפור הזה, לעומת זאת, אי אפשר לדעת. הוא יכול להיות, למשל, אישה רגילה שהביטה בראי רגיל וקראה בקול “נכון שאני יפה?”, או מקרה כלשהו של אם חורגת שהתנכלה לבתה בגלל יופיה. מי-שזה-לא-יהיה שיצר את סיפור שלגיה נתקל באחד משני אלה, או במשהו אחר באותו סגנון, והמחשבות שלו התחילו להתגלגל משם ולהתפתח לכדי הסיפור המלא.
להתגלגל, זו מילת המפתח. אבל על זה נדבר מאוחר יותר.
כאשר סופר מתחיל מנסה לשווא למצוא רעיון, הסיבה העיקרית לכשלון היא שהוא מצפה לרעיון של הסיפור שייפול עליו מהשמיים, במקום שישים לב לכל הרעיונות הקטנים שמסתחררים סביבו ויכולים בקלות להניע יצירה של סיפורים. לסופר הוותיק, לעומת זאת, תהליך ההתפתחות של רעיונות מניעים לכדי רעיונות של סיפורים הוא כל כך מובן מאליו, עד שהוא שוכח את ההפרדה.
אם כן, השאלה “איך מוצאים רעיונות לסיפורים” היא בפועל שתי שאלות נפרדות: 1. איך מוצאים רעיונות שמניעים יצירה של סיפורים, ו-2. איך מגיעים מרעיון מניע לרעיון של סיפור. בשאלות אלה נעסוק בפוסטים הבאים.
]]>“אין מצב שאתה קונה את זה. לך מפה,” אני אומר.
“אבל רגע!” אני משיב, “רק תסתכל על הדפים האלה, רק תרגיש אותם-”
“אין מה להרגיש. במחיר הזה אני קונה מספיק דפדפות לכל החיים, וגם בהן אני ממילא לא אשתמש.”
“כריכת עור עם שרוך! אפילו בלי סימוני שורות!”
אם הייתי שניים, הייתי לופת את עצמי בצוואר ומטיח על הקיר הקרוב. “תקשיב לי ותקשיב לי טוב, חדל-אישים שכמותך. אתה לא קונה יומן מצועצע בארבעים דולר. אתה חושב שאני לא מכיר אותך? אתה תכרכר סביבו ימים שלמים במקום לעבוד, ובסוף הוא יעלה אבק באיזו פינה כי לא יהיה לך לב לכתוב בו שום דבר. עבור מהר למדף המוזלים, כל עוד אני מרגיש נדיב.”
“בסדר,” אני עונה, מובס. “תן לי לפחות לעמוד פה עוד כמה דקות ולהסתכל עליו.”
“שיהיה,” אני מתרצה, ידיים על המותניים ונעל מתופפת על השטיח הרך. “שמע, הוא באמת יפה, נכון?”
פשוט
עטים, עפרונות, צבעים, פנקסים, דפים ריקים, סרגלים… בכולם טמון קסם, הבטחה של יצירת אומנות נשגבת שעומדת לפרוץ בכל רגע. גם מחשב או תוכנה חדשים יכולים ליצור את האשליה הזו.
האמת הפשוטה היא שבתחום הכתיבה, גם היצירה הגאונית ביותר אינה זקוקה ליותר מאשר דף ועיפרון בשקל, וכל השאר תירוצים. הצטיידו בזכרון נייד (למחשב) או במצלמה דיגיטלית (לכתבי יד) כדי לשמור גיבוי של הטקסט, וזהו. אל תיפלו קרבן למחשבה שמקלדת נוחה יותר או עט מפואר יגרמו לכם לכתוב יותר טוב. אל תשעבדו את עצמכם למותג, מוצר או מקום. המוזה לעולם לא תבוא מתוך החומר. פשוט תכתבו.
מה יש לך, אתה?
יש לי שני עטים מועדפים (מטעמי נוחות ופונקציונליות): Parker Jotter מתכתי (הפלסטיקים תמיד נשברים לי בשלב כזה או אחר), ועט Space Pen X-Mark של Fisher, שקיבלתי במתנה ליום הולדת ומופיע בתמונה הראשית של הבלוג. שניהם ביחד, אם קונים במקום הנכון, לא מגיעים למחיר של היומן ההוא. רוב הכתיבה שלי בפועל מתבצעת על המחשב.
והיומן? עזבתי אותו בצער רב ועברתי, כפי שהומלץ לי בתקיפות, למדף המוזלים. מצאתי שם שלושה פנקסים נהדרים בגדלים שונים – גם אחד מהם מופיע בתמונה – בדולרים ספורים ממש, ומה אתם יודעים, אין לי לב לכתוב בהם שום דבר.
]]>