בתחילת שנת 1994, מחשב עם מעבד אינטל 486 נחשב לפריט נחשק מאד. אני זוכר את זה כי זה מה שגרם לי, באותה שנה, לייחל בכל מאודי להגיע למקום שני.
הייתי אז בן שש-עשרה ומשהו, והתחרות היתה חלק ממסע הפרסום של חטיף בשם ‘מותק’ של חברת ורד הגליל. זוג דמויות מצוירות הובילו את הקמפיין ההוא, כשהיא אומרת לו “מותק, בא לי לחסל אותך” והוא משיב לה “מקובל עליי.” שיהיה. המשתתפים בתחרות התבקשו לשלוח על גבי גלויה – רשת האינטרנט לא היתה מפותחת במיוחד באותם ימים – מענה הולם יותר. התשובה הטובה ביותר (לדעת השופטים) תזכה את השולח בתהילת עולם במודעת עמוד ב’מעריב לנוער’, ואילו המקום השני יזכה, כאמור, ב-486. מה כבר היה לי לעשות עם פרסום ב’מעריב לנוער’?
שלחתי, אם כן, שלוש גלויות עם תשובות שכוונו (עד כמה שדבר כזה אפשרי בכלל) להיות כמעט הכי מוצלחות שאפשר, ונכשלתי כשלון צורב: כעבור זמן-מה צלצל הטלפון, ומישהו ממשרד הפרסום בישר לי ברוב שמחה שאחת התשובות שהמצאתי (“תגישי בקשה בכתב”) הגיעה למקום הראשון. לעזאזל!
האיש איחל לי הצלחה בהמשך, רמז שצפוי לי עתיד בעולם הפרסום והשאיר אותי בלי 486. העסק הפך למביך עוד יותר כאשר האייטם הגיע איכשהו אל מדור הרכילות של המקומון המקומי, אשר למזלי איש מחבריי לשכבה לא קרא – או לא היה מוכן להודות שקרא. כך או אחרת, אותן שלוש מילים היו הטקסט הראשון שלי שפורסם בפומבי.
דווקא לא, בזה לא הבנתי, ואת הגלויות קיבלתי בחינם (לחצו להגדלה)
נריץ קדימה משהו כמו חמש שנים, בהן הספקתי לכתוב מספר סיפורים קצרים והתחלה של ספר למגירה, להשלים תואר ראשון בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה במסגרת העתודה האקדמית ואפילו להתחיל תואר שני. גם זה, אגב, סיפור שראוי שיסופר, אך לא כאן. בכל אופן, בשנת 1999 שלחתי לאתר אינטרנט ישראלי כלשהו מאמר ארוך בנושא נפיץ למדי, תחת שם בדוי כמובן. המאמר ההוא זכה להצלחה מסחררת עד כדי כך, שאפילו כיום אני מקבל מדי שישה או שבעה חודשים אימייל חדש בעניינו. אז, לעומת זאת, התכתובות הגיעו לעשרות מדי יום, כשפה ושם חוזר משפט שסקרן אותי מאד: “אני לא מסכים/ה איתך, אבל אתה כותב מאד יפה.”
שלוש שנים חולפות, בהן הספקתי להתגייס וכתבתי עוד מאמרים לאותו אתר. התנדבתי גם לתרגם עבורו, בלי שום הכשרה, מאמר מהמגזין האמריקני ‘Scientific American’, ותוך כדי בירור נושא זכויות היוצרים על הטקסט הסתבר שהמגזין עומד להופיע במהדורה עברית. מפה לשם, אותו תרגום בהתנדבות הפך לכרטיס הכניסה שלי לצוות המתרגמים, שאני גאה להשתייך אליו עד היום.
עוד שנה עוברת, ואני – כבר אדם נשוי, יש לציין – מגלה במקרה תחרות סיפורי מדע בדיוני ופנטסיה שמתקיימת בפורום כותבים ב’תפוז’. אני כותב ושולח סיפור, שזוכה במקום השלישי. תוך חצי שנה מופיע הסיפור הראשון שלי בדפוס (והראשון ששלחתי!), בכתב-העת ‘חלומות באספמיה’.
בשלב זה, יש להניח, אתם הולכים ומאבדים את הסבלנות, וממילא כדור השלג מתחיל להתגלגל מהר מכפי שאוכל לתאר כאן. בקיצור, פרסמתי הרבה סיפורים וביקורות ספרים, זכיתי פה ושם בפרסים, הפכתי לכתב מחשבים ב-nana10 (עם גיחות למספר אתרים מוכרים אחרים), עבדתי כמתרגם, ובשנת 2009 החלטתי שזהו, הגיע הזמן להפוך לעצמאי. זה מה שאני עושה כיום: מתרגם וכותב לפרנסתי וכתחביב.
נשאלת השאלה, בשביל מה טרחתי לכתוב את כל זה? הסיבה פשוטה: הרבה אנשים רוצים לכתוב, ואנשים רבים עוד יותר אוהבים להביע את הדעות שלהם בנושאי כתיבה, בלי שום קשר למידת ההצלחה ו/או הכישרון שלהם בפועל. לכן, אדם שמחפש עצות לכותבים מתחילים ומידע אמין בנושא יכול לטבוע בקלות בכמויות המידע הלא-רלוונטי והמטעה שמסתובב ברשת. בלי לפגוע בכבודם של אחרים, נאמר רק זאת: אני מצליח להתפרנס מכתיבה, סימן שאני עושה משהו נכון, כך שמה שיש לי לומר על כתיבה עשוי להיות מועיל. זהו. עכשיו חיזרו בבקשה לדף הבית (קליק על הכותרת או התמונה למעלה) והתחילו לקרוא ולהגיב. להתראות!
רוצים לדבר בפרטיות? כיתבו אל writing עם @ ובסוף idogendel.com .
