תנועת המייקרים ומגבלות הלמידה העצמית

ב-27 במאי הרציתי בכנס "מידע 2019", שנערך במלון הילטון בתל-אביב, הרצאה קצרה מאוד על הנושא הגדול והמורכב שבכותרת. מטבע הדברים, הקהל באותו כנס – בעיקר מידעניות וספרניות – לא הכיר את תחום המייקינג טוב כמוכם. חלק מהדברים יהיו מוכרים לכם מהבלוג הזה עצמו. אף על פי כן, למען התיעוד ההיסטורי וכדי שההשקעה שלי בהכנת ההרצאה לא תסתכם באותן עשרים דקות בלבד, הנה חלק מהדברים שאמרתי (מנוסחים מחדש), וכמה דברים שרציתי להגיד ולא הספקתי.

בגן ובבית הספר, הילדים מתבקשים להביא לפעמים "חומרי יצירה": גלילי נייר טואלט, בקבוקי פלסטיק, מקלות ארטיק וכדומה. היצירות שעושים איתם הן תמיד פסיביות – לקישוט או, במקרה הטוב, ככלי לאחסון. מייקר הוא אדם שיוצר להנאתו יצירות, אך כאלה שיש להן ממד דינמי – שמתרחש בהן תהליך כלשהו, שפועלות על הסביבה או מגיבות לה. בניסוח אחר, יצירות טכנולוגיות. זה יכול להתבצע בהמון אופנים, אם כי בימינו המילה "מייקר" מזוהה בעיקר עם טכנולוגיות אלקטרוניות ודיגיטליות. יש כמובן גם הגדרות אחרות ל"מייקר", אך לטעמי רבות מהן נגועות באינטרסים או באידאלים שאינם משקפים היטב את המצב הקיים.

מייקרים זה לא דבר חדש (ראו למשל את המקרה המפורסם של הרון מאלכסנדריה). מה שכן חדש הוא תנועת המייקרים. אפשר לחשוב על "תנועה" באופן כללי כעל קהילה שיש לה כיוון, ואם נסתכל על מה שקורה בשטח, הכיוון של המייקרים לא לגמרי ברור. אבל הקהילה בהחלט קיימת, והיא נוצרה בזכות שלושה דברים עיקריים.

הדבר הראשון הוא ארדואינו, שנוצר בשנת 2005 במכון לעיצוב אינטראקציה באיבראה שבאיטליה. המרצה מאסימו באנזי רצה לעזור לסטודנטים שלו, שלרובם לא היה רקע בתכנות או באלקטרוניקה, לשלב אלמנטים כאלה בפרויקטים שלהם. הוא יצר גם את לוח הארדואינו הפיזי – מעין מחשב זעיר ופשוט שמסוגל לקרוא ולשלוט במתחים חשמליים – וגם (ב"התבסס" על עבודת התזה של הרננדו ברגאן) סביבת פיתוח למחשב האישי, שמאפשרת לכתוב ולהעלות בקלות תוכנות ללוח הארדואינו. הכלים האלה, וספריות הקוד המוכנות שהקלו על ביצוע משימות נפוצות, הורידו מאוד את רף הכניסה לתחום. לפני כן נדרשו כלי תוכנה וחומרה ייעודיים ויקרים שהצריכו גם הרבה ידע מקדים; כעת הספיקו כבל USB וגישה לאינטרנט. כדאי לציין שהיו ניסיונות דומים לעשות זאת גם לפני הארדואינו, אך מסיבות שונות אף אחד מהם לא התקרב לקרסוליו מבחינת פופולריות.

הגורם השני ליצירת הקהילה הוא הסינים. לוח הארדואינו עצמו היה עדיין קצת יקר, וגם הרכיבים ההיקפיים לעבודה איתו לא היו תמיד זולים או נגישים (צריך היה לגשת לחנויות פיזיות, או לשלם דמי משלוח גבוהים מחנויות ברשת). המוצרים הסיניים שמוצעים דרך איביי, עליאקספרס וכדומה לא איכותיים במיוחד, אבל מורידים את מחסום הנגישות של החומרה לרמה מינימלית ממש.

הגורם השלישי הוא האינטרנט, וספציפית אני מתכוון לקהילה המקוונת שנוצרה סביב הארדואינו, במה שמכונה Participatory Culture. בניגוד לתרבות הצרכנית, שבה בודדים מפיצים את התכנים והמוצרים שלהם לקהל רחב ופסיבי, בתרבות "המשתתפת" כמעט כל אחד יוצר משהו שאחרים צורכים, וזה מתרחש בסביבה שמעודדת השתתפות פעילה ולמידה הדדית. דוגמאות מפורסמות לכך הן עולם הפאנפיק (fanfic), בו אנשים כותבים סיפורים משלהם על בסיס יצירות קיימות פופולריות, ובתחום המתכונים.

כדי שתרבות כזו תתקיים בהיקף משמעותי, נדרש סף כניסה נמוך: הכניסה לקהילה וההשתתפות השוטפת בה (העלאת תוכן, תגובה לאחרים) צריכות להיות קלות וזולות, וגם היצירה של התוכן עצמו (סיפור, מתכון, מדריך לבניית פרויקט או כל דבר אחר) צריכה להיות פשוטה יחסית. הארדואינו והסינים הורידו את הסף, כאמור, וכאן מתחילה הבעיה.

כשאני ואחרים התחלנו לפעול ליצירה של Participatory Culture מקומית סביב הארדואינו (גם אם לא ידענו שככה קוראים לזה), התפיסה הייתה שעם הזמן ניצור מסלול מקדים, מקביל ואפילו עוקף ללימודים פורמליים בתחומי התכנות והאלקטרוניקה. מה כבר יכול להשתבש? המשתתפים באים עם מוטיבציה פנימית חזקה, התכנים יצירתיים, העבודה מונחית-פרוייקטים (יש אומרים שככה לומדים הכי טוב), יהיה מאגר גדול של מוחות בעלי ידע עדכני ורלוונטי שיעזרו למתחילים, וזה טוב גם ברמה האישית וגם – ככל שיהיו יותר אנשים עם הבנה וזיקה לטכנולוגיה – לחברה הישראלית.

בפועל, גילינו שאנחנו דורכים במקום. סיפור פאנפיק קצר או מתכון יכולים להיות עניין של טעם, וגם אם הם בוסריים אפשר למצוא בהם יתרונות ולהתקדם מהם. מערכת טכנולוגית, לעומת זאת, חייבת קודם כל לעבוד, ופיתוח של מערכת מורכבת דורש ידע. כך קרה שהמתחילים בתחום הציפו את הרשת בתכנים ברמת קושי נמוכה מאוד (מיליון מדריכי "בלינק" בערך), ובמספר דומה של תכנים באיכות נמוכה, ואילו התכנים של משתמשים "מתקדמים" נוטים להיות מורכבים מדי בשבילם. לכן, היחידים שבאמת מתקדמים בתחום הם אלה שיש להם מלכתחילה רקע פורמלי.

חלק מהבעיה הוא המוטיבציה, שאינה פועלת כפי שחשבנו. תכנות ואלקטרוניקה זה קשה, גם התיאוריה וגם אינספור הפרטים שצריך להכיר בפרקטיקה, ואנשים שנמשכים למייקינג בעקבות משהו שראו באינטרנט לא באמת יודעים למה הם נכנסים. התרבות שהתפתחה, בשילוב עם האינטרסים המסחריים של גופים מסוימים, מעודדת חיפוש פתרונות קלים ומוכנים-מראש שמקשים על חזרה ליסודות. בנוסף, אין יעד ברור, מבחנים או תואר "רשמי" בסוף הדרך. גמרתי פרויקט – יופי, מה עכשיו? מנין יבוא הפרויקט הבא, או המוטיבציה לעשותו?

נניח שלמייקר מתחיל מסוים יש בכל זאת מוטיבציה גבוהה. הבעיה שלו במצב הקיים היא SNR – יחס האות לרעש. יש באינטרנט כמות עצומה של חומר לא רלוונטי (בכל מיני אופנים שאליהם אתייחס מיד), ואיך אדם שאין לו ידע מוקדם בתחום יידע למצוא ולסנן את הנחוץ לו? במובן מסוים, זוהי בעיית מידענות קלאסית.

יש לנו, קודם כל, את נושא הבהירות. האם החומר ברור, וברמה מתאימה? מאמרים בוויקיפדיה וספרים מקצועיים אולי מדויקים, אבל עלולים להיות טכניים להחריד, מלאים נוסחאות שאין למתחילים שום סיכוי להבין. באינטרנט יש כאמור הרבה מדריכים עם מידע שגוי, וגם באלה ש"תקינים" מבחינה זו, לא כל מי שיודע לתכנת או לתכנן מעגלים יודע גם להסביר את הנושאים האלה לאנשים עם פחות ידע ממנו.

שנית, עניין הרלוונטיות. למי שרוצה פרויקט "בלינק" יש אינספור משאבים הולמים, אך ככל שמתקדמים לנושאים מתקדמים יותר, כך קשה יותר לאתר חומר שימושי. סרטוני יוטיוב עם קשקושים שנמשכים חצי שעה, מבול תשובות של אנשים שלא הבינו את השאלה, או אתרים שמילות המפתח הנכונות נמצאות בהם אבל רק כי מישהו אחר שאל שאלה דומה, וגם הוא בסופו של דבר לא קיבל תשובה… בהנחה שהשואל יודע בכלל אילו מילות מפתח מתאימות! ובנוסף, ישנן אופנות ש"מציפות" את הרשת. ארדואינו הוביל ליצירת המון מדריכים על המיקרו-בקר ATmega328P. מה עושה מי שרוצה לעבוד דווקא עם ATmega329P? לך תמצא מחט בערמת שחת…

הנושא הבא הוא דיוק. חומר יכול להיות בהיר ורלוונטי, אך עדיין לא מדויק. לדוגמה, הוא יכול להמליץ על רכיבים ישנים בעייתיים כאשר קיימים פתרונות מודרניים טובים ונוחים יותר. הוא יכול להיות גם מוטעה. בשנה הראשונה בלימודי הסוציולוגיה, אחד המתרגלים הזהיר אותנו מפני ה"ציידים-נקטים". הכוונה היא כמובן ל"ציידים-לקטים" (Hunters-gatherers), סוג חברה פרימיטיבית שמבוססת על צייד וליקוט מזון, ללא חקלאות. אך אי-אז בעבר, מישהו תרגם את המאמרים מהסילבוס לעברית וטעה באיות, ודורות שלמים של סטודנטים שכפלו את אותם תרגומים והשתמשו במונח המוטעה וחסר המשמעות "נקטים" בלי לחשוב ובלי להבין. מצחיק, ועם זאת לעולם המייקינג יש לא מעט ציידים-נקטים משלו.

לסיום, קידום. גם המדריך המושלם-לכאורה לאיזשהו פרויקט יכול להיות בסופו של דבר לא יותר ממתכון. מי שיילך לפיו כנראה יצליח לשחזר את הפרויקט, אבל זה לא יקדם אותו הלאה. הוא לא ילמד כישורי דיבוג, עקרונות כלליים, ידע כללי ומידע שימושי אחר. אפשר לכתוב מדריכים שימושיים שיתנו ערך מוסף משמעותי, אבל בפועל, רבים מהם אינם כאלה.

בהירות, רלוונטיות, דיוק וקידום; נעזוב את ראשי התיבות בינתיים 🙂

הגענו, אם כן, ל"תרבות לגו": בועה של מודולי חומרה ותוכנה מוכנים, מוצרים ספציפיים ויכולות ספציפיות, בעידודם וטיפוחם של גורמים מסחריים שמוכרים מוצרים כאלה. הבועה הזו יכולה אמנם להפיק תוצרים נהדרים, אך עדיין מוגבלים. מי שרוצה ללמוד לבד תכנות ואלקטרוניקה מאפס, במסגרת עולם המייקינג, עלול בקלות לאבד את המוטיבציה ו/או לטבוע ב"רעש" הקיים באינטרנט. לא הצלחנו לפרוץ את הבועה ולהוות אלטרנטיבה ללימודים הרגילים; למעשה, קרה בדיוק ההיפך: הארדואינו ודומיו מחלחלים כעת לתוכניות הלימודים הפורמליות.

פה ושם אנחנו רואים ניסיונות להחיות את המהפכה המובטחת. ניסיונות אלה מתבססים, כל אחד בדרכו, על המסקנה שקהילה שמנסה לקדם למידה "מאפס" של חומר קשה לא יכולה לבנות את עצמה באופן ספונטני. הפתרון הוא אולי תוכנית לימודים קצת יותר מובנית ומסודרת, או חניכה קצת יותר צמודה מצד אנשים בעלי ידע מבוסס ומוטיבציה גבוהה. אולי נצטרך אפילו לוותר קצת על החלום ולהשאיר את המייקינג בתור תחביב לבעלי ידע, או שיכול מקסימום לקדם אנשים לקראת הלימודים הפורמליים. בכל מקרה, "יש את זה באינטרנט" הוא לא התשובה הנכונה.

להרשמה
הודע לי על
4 תגובות
מהכי חדשה
מהכי ישנה לפי הצבעות
Inline Feedbacks
הראה את כל התגובות

קשור חלקית ביותר:
אתה יודע שבריבוט של שי-רה בנטפליקס (שי-רה ונסיכות הכוח) יש שתי דמויות של מייקרים? והם בעצמם אומרים שהם מייקרים. ממש חמוד.

אגיד את דעתי בנושא
מצד אחד רוב בני האדם לא בנויים ללמידה עצמית מלאה
מצד שני תרבות הלמידה משתנה מתקופת לימוד ארוכות מאוד עד להשג לתקופות קצרות של קורסים והכשרות

ואת זה צריך לעודד
להוציא קורסים קצרים בני ארבע חמש עשר מפגשים שלומדים בהם נושא ממוקד

ולתת באותם קורסים כלים ללמידה עצמית