פוסט זה הוא איחוד (עם מעט עריכה) של שני פוסטים שפרסמתי בסוף 2011 ובתחילת 2012 בבלוג אחר שלי, שסגרתי מזמן. הם לא קשורים למייקינג אלא לכתיבה – במקרה זה, ניתוח של איפיון הדמויות בסרט "מועדון ארוחת הבוקר" מ-1985 – ואני מעלה אותם פשוט כדי שלא ייעלמו לנצח בתהומות ה-cache האינטרנטי.

חלק ראשון

חמישה בני נוער זרים זה לזה נקלעים, לא מבחירה, לחדר אחד למשך מספר שעות. הם נמצאים שם כעונש על מעשים לא-ראויים שעשו בבית הספר, והמנהל הקשוח שמגיע מדי פעם לפקח עליהם לא יניח להם לשכוח זאת; אך ההתמודדות האמיתית שלהם היא לא נגד המערכת אלא עם עצמם. בריאן, החנון. אנדי, הספורטאי. קלייר, הפרינססה. ג’ון, העבריין. אליסון, המוזרה. אנחנו מכירים את הטיפוסים האלה, חלקנו אפילו היינו אחד מהם. מה כבר אפשר לומר עליהם שלא שמענו ואף חווינו על בשרנו קודם לכן? אלא שבידיו של הבמאי ג’ון יוז ז”ל וחמשת השחקנים המעולים של The Breakfast Club, הסטריאוטיפים הקלישאתיים הללו הפכו לדמויות נהדרות, נוגעות ללב ובלתי נשכחות. איך הם עשו את זה?

בפוסט זה נתחיל לדבר על דמויות אמינות ועל הצגה נכונה ויעילה שלהן בכתיבה, תוך שימוש בסרט הנעורים הקלאסי כדוגמה. כדאי מאד לצפות בסרט, אך הצפיה אינה הכרחית להבנת הפוסט, שאת הכותרת המשונה שלו אסביר מאוחר יותר. מוכנים?

לפני שנגיע לעיקר, שתי נקודות חשובות. אחת, הסרט רחוק מלהיות מושלם, אפילו מבחינת הדמויות. יש בו קטעים אשר, לטעמי, לא רק מיותרים אלא ממש מזיקים, והוא עשוי היה להיות מוצלח הרבה יותר בלעדיהם; יש גם קטעים שמן הראוי היה להוסיף (ולא, אלה לא ה"קטעים המחוקים" שהועלו עם הזמן ליוטיוב). הנקודה השניה היא שהשחקנים והשחקניות עצמם ראויים לחלק גדול מהקרדיט, ומצליחים להביע בהבעת פנים או תנועה בודדה דקויות של רגש ושל אופי, שלא היו עוברות בשום אופן בטקסט בלבד. ועכשיו נחזור לענייננו.

איך אנחנו מכירים דמויות? כשאנו נתקלים לראשונה בדמות כלשהי בספר, על סמך מה אנחנו מגבשים לעצמנו תמונה שלה, של האופי שלה, התכונות, הרצונות? או, אם נסתכל על אותה שאלה מהזווית של הכותבים, איך צריך לתאר את הדמות ואת מעשיה כך שהקורא יראה אותה כפי שאנחנו רואים? ואיך עושים זאת בשלב מספיק מוקדם, כך שהקורא יוכל להשתמש בידע שלו על הדמות, להבין אותה – והחשוב מכל, להרגיש משהו כלפיה?

הדרך הפשוטה והגרועה ביותר היא לציין במפורש את תכונותיה של הדמות. לדוגמה, “קלייר היתה נערה שחצנית מבית עשיר.”תיאורים כאלה קיימים, פה ושם, גם בספרים שיצאו לאור ואף הצליחו, אך עדיין ברוב המכריע של המקרים אין להם שום הצדקה. זהו משפט מת. הוא מציג מידע גולמי ויבש ולכן ההתייחסות של הקורא אליו היא בהכרח כאל מידע גולמי ויבש. זה לא מעורר שום רגש.

על זה בדיוק מדבר הכלל הידוע “הראה, אל תספר”: הכותב לא אמור לספר לנו על הדמות, אלא להראות לנו את הדמות. אנחנו צריכים להכיר אותה מתוך ההתנהגות שלה, מתוך הדברים שהיא אומרת ואיך שהיא אומרת אותם, מתוך היחס של הסובבים אותה כלפיה ולהיפך. רק כך מתקיימים התנאים הראשוניים ליצירת קשר רגשי כלשהו עימה (וזה יכול להיות אהבה, שנאה, בוז, חמלה או כל רגש אחר, כמובן).

לעתים, כותבים מתחילים מצליחים לחמוק מהמלכודת של תיאורים יבשים, אך לא מציעים תחליף. פתיחה של סיפור בסגנון כזה יכולה להיראות, למשל, כך:

“יששכר עמד בפתח הדלת והביט החוצה, כשלפתע נשמע צלצול הטלפון. הוא הרים את השפופרת כאילו היתה דג רקוב. ‘הלו?’ לחש.”

אמנם אין כאן שום תיאור ישיר ויבש של יששכר, אבל אין כאן גם שום דבר אחר. מה אנחנו יודעים עליו? שהוא לא עיוור, חירש או אילם, ושיש לו רגליים (אחרת לא היה מסוגל לעמוד) וככל הנראה גם יד או שתיים. כל השאר נותר באפלה.

כעת, בואו נראה באיזו מיומנות ג’ון יוז שרטט את הדמויות שלו. הסרט מתחיל במספר צילומים כמעט סטטיים מהווי בית הספר, כשברקע מישהו שעדיין איננו מכירים מקריא מונולוג שאינו אומר לנו כמעט דבר. ואז…

[אנחנו רואים חזית של מכונית ב.מ.וו כסופה. במושב הנהג גבר, ולידו נערה מטופחת (קלייר) שמביטה על בניין בית הספר בייאוש. היא נדה בראשה ואומרת, תוך שהיא ממשיכה להסתכל הצידה:]

“אני לא מאמינה שאתה לא יכול להוציא אותי מזה.”

תוך משפט אחד בלבד אנחנו מבינים את מערכת היחסים שלה עם אביה, ויותר מזה. היא מצפה ממנו שיחלץ אותה מעונשי בית הספר ומרשה לעצמה למתוח עליו ביקורת. אנחנו מבינים שהיא מסוג הצעירים שההורים שלהם “מושכים בחוטים” ומחלצים אותם בדרך כלל מהסתבכויות שכאלה. ומה התשובה של האבא, שני משפטים מאוחר יותר?

“אני אפצה אותך. להבריז משיעור בשביל לעשות שופינג לא הופך אותך לעריקה.”

האם נותר עוד ספק שמדובר בנערה מפונקת ועשירה, שרגילה לסובב את כולם על האצבע הקטנה?

המצלמה עוברת למכונית אחרת: נער, ילדה קטנה ואמא שזועמת:

“זו הפעם הראשונה או הפעם האחרונה שאנחנו עושים את זה?”
“האחרונה,” אומר בריאן בשקט.
“אז היכנס לשם ונצל את הזמן לטובתך.”
“אמא, אנחנו לא אמורים ללמוד, אנחנו חייבים רק לשבת שם ולא לעשות שום דבר.”
“אדוני, אתה תמצא דרך ללמוד!”
[האחות הקטנה:] “כן!”

מה למדנו מהדיאלוג הזעיר הזה? שזהו עונש הריתוק הראשון של בריאן, כלומר שבדרך כלל הוא “ילד טוב”. למדנו שאמא שלו דוחפת אותו ללימודים ולהצטיינות, שכל המשפחה מרשה לעצמה לדרוך עליו ושהוא אינו מעז להתנגד. אפילו כשהוא מתווכח עם האם, הוא בסך הכל מעמיד מול דרישותיה את הכללים של בית הספר, שום דבר משל עצמו. ניצול של הזמן == ללמוד, אין בכלל אופציה אחרת.

במכונית של אנדי, אומר לו אביו:

“גם אני עשיתי שטויות. חבר’ה עושים שטויות, אין בזה שום דבר רע. רק שאותך תפסו.”
“טוב, אמא כבר נזפה בי, בסדר?”
האב מרים את הקול: “אתה רוצה להפסיד תחרות? להרוס את הסיכויים שלך?” [אנדי נד בראשו לשלילה] “אף בית ספר לא ייתן מלגה לתלמיד עם בעיות משמעת!”

לפי תפיסת העולם של האב, המעשה הרע בכלל לא חשוב: העיקר לא להיתפס, כי זה עלול לפגוע בהישגים הספורטיביים, שהם המטרה העליונה. אנדי סופג את זה בשתיקה, לא מרוצה אך גם לא מעז להתווכח.

בזמן שאנדי יוצא מהרכב וטורק את הדלת אחריו, אנו רואים את ג’ון מגיע לבדו, ברגל, עם משקפי שמש לא נחוצים. הוא חוצה את הכביש בחוסר זהירות ואפילו לא מסתכל לעבר רכב שמגיע וכמעט דורס אותו. זהו טיפוס אדיש, לא-איכפתי, ונראה שגם להורים שלו לא אכפת ממנו במיוחד לאור זה שהם לא טורחים אף להסיע אותו (אלא אם הוא גר ממש קרוב). מהרכב שהגיע – מהמושב האחורי, להבדיל מהקודמים – יוצאת בכעס אליסון, ככל הנראה בלי להחליף מילה עם מי שמקדימה. היא עומדת רגע לצד הרכב, וכשהיא רוכנת לעבר החלון הקדמי הרכב פשוט בורח לה. הקשר שלה עם ההורים הוא בבירור בעייתי, עד כדי ניתוק, אך ניכר שהיא דווקא מחפשת חיבור כלשהו.

דקה וארבעים שניות בלבד של סרט, וכבר יש לנו היכרות ראשונית עם חמש דמויות, האופי שלהן, מערכת היחסים עם ההורים ועוד.

הסצנה הבאה ממשיכה את האפיון הנהדר. בתוך אולם הספריה (בו יתרחש רוב הסרט) עומדים שישה שולחנות רחבים בשני טורים. קלייר יושבת מקדימה. בריאן מתיישב באלכסון מאחוריה: רוצה להיות קרוב, כביכול, אך לא בחזית העניינים כמוה, ובוודאי שלא לצדה. הם לא שייכים לאותו מעמד. כשאנדי נכנס הוא ניגש ומחווה לעבר כיסא סמוך לקלייר, כאילו שואל “אפשר?” כלומר, הוא דווקא כן מהמעמד שלה, הוא טיפוס חברתי, ויש לו את הדרך-ארץ לבקש רשות. היא מושכת בכתפיה לאישור, אך מעבר לכך מתעלמת ממנו. סנובית כבר אמרנו?

ג’ון נכנס, וכבר במסדרון מעביר יד על כל החפצים שבדלפק, מפיל משהו וגונב פנקס. הוא בוחן במבט מזלזל את היושבים, ואז ניגש לבריאן ומסמן לו לעבור למקום אחר כי הוא רוצה לשבת שם. בריאן עובר מייד. אנו נחשפים כך לצד העברייני והבריוני של ג’ון, ומקבלים חיזוק נוסף לעכבריות החנונית של בריאן. בעוד ג’ון מניח את הרגליים על כיסא אחר, אליסון ממהרת פנימה בלי להסתכל על אף אחד, עוקפת את כולם בסיבוב גדול ומתיישבת בהפגנתיות בקצה המרוחק ביותר מאחורה, עם הפנים לקיר. היא לא שייכת, לא רוצה להיות שייכת – ועושה הכל כדי שכולם יידעו את זה…

הקטע הזה נמשך פחות מדקה, וכבר יש לנו ידע משמעותי על הדמויות. כל פעולה או חוסר פעולה, כל מילה שנאמרה – שום דבר לא היה סתם. הכל נבע מהן ומסייע לצופים להבין אותן, ומה שחשוב לא פחות – אלו הן דמויות אמיתיות, אמינות, חיות. מאד קל להציג בסיפור דמות של, נניח, רוצח מיומן וקר מזג: הוא צריך רק להרוג מישהו בלי למצמץ. הכישרון האמיתי הוא לתאר באותה כמות מילים דמות מורכבת עם רגשות, רצונות וסטטוס חברתי!

אגב, אני לא טוען שכל סיפור חייב להתחיל באיפיון חד של הדמות הראשית, או שכל משפט חייב לשאת משמעות עמוקה. הלקח של הפוסט הזה הוא שכאשר מאפיינים דמות ומנסים לגרום לקורא להכיר אותה ולהרגיש משהו כלפיה, אפשר לעשות זאת בצורה יעילה להפליא אם רק מציבים אותה בסיטואציה הנכונה ונותנים לכל האספקטים שלה להתבטא במלואם במילים ובמעשים – שלה ושל הסובבים אותה.

עוד לא הסברתי את כותרת הפוסט. את זאת אעשה בחלק השני, שבו נדבר על סטריאוטיפים, אינטראקציה בין דמויות והאם באמת הלב שלנו מת כשאנחנו מתבגרים.

חלק שני

אם כן, הכרנו את חמש הדמויות העיקריות של הסרט, וראינו כיצד הן אופיינו בצורה כמעט מושלמת – באופן זורם וטבעי, ובזמן קצר להפליא. עם זאת, כפי שציינתי, מדובר בשלב זה בדמויות סטריאוטיפיות. קל לאפיין אותן, מכיוון שהן פשוטות (לפחות למראית עין); ועם דמויות פשוטות – במובן הזה של המילה – קשה להגיע רחוק. כדי ליצור עניין, לספר סיפור ראוי לשמו, צריך לחשוף את העומק הנסתר של הדמויות האלה. להכריח אותן להסיר את המסכות, לחרוג מהתפקיד הרגיל שהן משחקות בחיי היומיום. איך זה נעשה בסרט, ובאיזו מידה של הצלחה?

הסיטואציה הראשונית, של חמישה בני-נוער זרים זה לזה בחדר אחד וללא השגחה, אינה שגרתית. אף על פי כן, היא כשלעצמה לא מספיק חזקה כדי לשבור את המחסומים הבלתי-נראים שבין המקובלים לחנונים, בין המופרעים לפריקים, או כל זוג קטגוריות דומה שתבחרו. הפטיש הראשון ששובר את הקירות הוא אחד מהחמישה – ג’ון בנדר, העבריין. מתוך שעמום הוא מטריד את האחרים במעשים ובשאלות, תוך שימוש בשפה גסה ובעלבונות כדי לחלץ מהם תגובה בכל מחיר. וזה עובד: למרות כל הכעס נוצר מעין דיאלוג, אינטראקציה. במקום להתבודד, או ליצור קבוצות זעירות ונפרדות, הם מספרים דברים על עצמם, מתייחסים זה לזה. כולם חוץ מאליסון, המוזרה. היא כל כך מרוחקת, פיזית והתנהגותית, שאפילו בנדר לא מצליח להוציא ממנה דבר פרט ליריקה סמלית לכיוונו. חשוב לציין, עם זאת, שלמרות התדמית המנותקת שהיא משדרת, אליסון דווקא עוקבת בעניין אחרי המתרחש – שוב, בהתאם לקו האופי שהוצג בצורה מוצלחת כל כך בתחילת הסרט.

בנדר שובר את המחסום הראשוני של ההתעלמות ההדדית, אך מחליף אותה בעוינות, והדמויות נותרו פחות או יותר בתפקיד הסטריאוטיפי שלהן. הפטיש הבא בתור, והאפקטיבי יותר, הוא מר ורנון המנהל. זהו אדם מרושע על גבול הקריקטורה, שמתייחס לכולם בתוקפנות לא מידתית. הוסיפו לכך את העוינות המובנית כמעט של מתבגרים כלפי מבוגרים ודמויות סמכות, וקיבלתם איחוד בנוסח “אויבו של אויבי הוא חברי”: אפילו קלייר, הקורבן הראשי של בנדר, מגינה עליו מול ורנון, והדבר יוצר בינה לבין בנדר קרבה שלא היתה יכולה להיווצר באופן אחר.

הדחיפה האחרונה, שמפילה סופית את שארית החומות, היא עישון קבוצתי של מריחואנה. זהו, לטעמי, אחד הפספוסים הגדולים של הסרט – לא מכיוון שסיטואציה כזו היא בלתי אפשרית, אלא מכיוון שמדובר בפתרון עצלני מבחינת עלילה, מין קיצור דרך לא הוגן. הדמויות לא מתקרבות ונפתחות בזכות תהליך נפשי ושינוי אמיתי, אלא בעקבות השפעות כימיות. יוצאת הדופן כאו היא אליסון, היחידה – כך לפחות זה נראה – שאינה לוקחת חלק בסם. היא נפתחת כי תמיד רצתה להיפתח – כאן פשוט נוצרת ההזדמנות לעשות זאת.

כעת, כשהדמויות מסוגלות לדבר זו עם זו בחופשיות ולגלות את אשר על לבן, מגיע החלק המעניין באמת. עד עכשיו צחקנו בקטעים המבדרים, הזדהינו פה ושם עם דמות כזו או אחרת והיינו במתח כשהחבר’ה חמקו מפה לשם תחת אפו של ורנון. כעת אנו עומדים בפני הלא-נודע והמאיים מכל: מי אנחנו באמת? מה אנחנו מתחת לקליפות שטיפחנו בעצמנו ושאחרים יצרו בשבילנו? האם יש שם משהו בכלל?

זהו רגע האמת של כל סיפור מבוסס-דמויות. בסיפורי הרפתקאות קלאסיים, למשל, ברור לנו שהגיבור יציל את אהובתו מציפורני האיש הרע, ואנחנו פשוט לא יודעים עדיין איך הוא יעשה זאת. הדמות שם משנית לעומת העלילה. כאן, לעומת זאת, אין לנו מושג מה עומד לקרות ומה אנו עומדים לגלות. דבר-מה עומד לצאת לאור, והוא מסתורי ומסקרן לא פחות מכל מערה חשוכה או חללית חייזרית שנחתה זה-עתה.

יש כאן נקודה שראוי להתעכב עליה, והיא חשובה במיוחד עבור כותבים מתחילים. אחד הטיפים הידועים (והנכונים) לכותבים הוא להביא את הדמויות למצבים קיצוניים, לדחוף אותן אל מעבר לגבולות המוכר והנוח ולהכריח אותן לקבוע את גורלן. מה שהסרט מוכיח הוא שאפשר לעשות את כל זה מצוין גם בסביבה שגרתית לגמרי, בלי דרמה מלאכותית ומופרזת. אין שום סכנת מוות. אף אחד מהחמישה אינו רוצח סדרתי בתחפושת. אף אחד לא מאס בחייו ועומד על שפת הצוק. אף אחד לא עומד לאבד את כל היקר לו, לבגוד בהוריו ובמולדתו או כל תסריט דרמטי בסגנון. רק חמישה בני-נוער בריתוק, כל אחד עם מטענו האישי, וזה מספיק כדי ליצור סיפור מעניין ועמוק יותר ממאה סרטי פעולה.

לקראת סוף הסרט, אחרי דקות ארוכות של שיחה וגילויים אישיים, שואל פתאום בריאן, החנון: “אז… מה יקרה לנו ביום שני?” כשניפגש שוב בבית הספר לאחר סוף השבוע, האם עדיין נהיה חברים כמו שאנחנו עכשיו? וקלייר עונה לו בכנות מכאיבה: לא. כשנחזור לסביבה החברתית הרגילה שלנו, נחזור גם למנהגים הקודמים. אם תיגש אלינו אולי נגיד לך שלום, אבל אחר כך נצחק עליך מאחורי הגב, כדי שהחברים שלנו לא יחשבו שאנחנו ואתה חברים. האחרים מכחישים את היחס הזה, אך זה לא מפריע להם – כשהם עדיין ביחד! – לנצל את בריאן שיכתוב עבורם את החיבור שהוטל עליהם כעונש. במובן זה, קלייר היתה המציאותית ביותר, וחוסר הנוחות שהגישה שלה מעוררת בקרב הצופים (בניגוד לסוף הוליוודי טוב שבו כולם נשארים חברים לנצח) היא בדיוק מה שדרוש כדי להפוך קלישאה לאמירה אמיתית ונוקבת.

“אלוהים,” אומר אנדי, “האם אנחנו נהפוך להיות כמו ההורים שלנו?”
“זה בלתי נמנע,” משיבה אליסון. “זה פשוט קורה. כשאתה מתבגר, הלב שלך מת.”
“למי אכפת,” מפטיר בנדר.
“לי אכפת,” עונה אליסון, כמעט בדמעות.

אליסון טועה, כמובן, מהרבה בחינות; אך ההשערה הזו שלה מובנת, נפוצה וגם מפחידה מאד. למעשה, התחושה המאיימת והעמומה שהיא מביעה נוסחה פעם בצורה מדע-בדיונית ומוצלחת במיוחד, שעומדת בבסיס אחד הספרים האהובים עליי: התלת-רגליים, מאת ג’ון כריסטופר (שם העט של סמואל יוד). על כך כתבתי כאן.