זה לא פוסט על מייקינג, אלא על העבודה הראשונה שלי – סיפור דילברטי עגום מלפני עשרים שנים כמעט, שאולי יש בו לקח חשוב גם לצעירים של ימינו, אם כי אני לא בטוח מה הלקח הזה בדיוק.
אחרי שסיימתי את התיכון, ואז את התואר הראשון וחלק רציני מהתואר השני בעתודה, התגייסתי ושירתתי כקצין מחקר בתחום מדעי החברה. תכל'ס, רוב הזמן ישבתי מול מחשב, אספתי נתונים של מיוני כוח אדם שונים והרצתי עליהם ניתוחים סטטיסטיים. זה לא היה ממש מרתק, וההשפעה של ה"מחקרים" שלי הייתה זניחה – גם כי אובייקטיבית היה קשה להוציא מסקנות מוצקות, וגם כי הרבה מההמלצות נפלו מכל מיני שיקולים פרקטיים מוצדקים יותר או פחות. יחד עם זאת פגשתי הרבה אנשים מעניינים ו/או מקצועיים, צברתי כמה סיפורים וחוויות, ואחרי חודשים ספורים של שירות קבע שוחררתי בשל מחסור בתקן. הגיע הזמן לחפש עבודה ראשונה באזרחות.
מהר מאוד הגעתי (דרך מודעה בעיתון, אם אני זוכר נכון) לחברה שעוסקת במחקרי שוק. מה זה מחקרי שוק בשנת 2004? נניח שיש יצרן משקאות בשם "מיץ חארטה", והמנהלים רוצים לדעת אם הציבור שמע עליהם, מה הוא חושב על המיץ שלהם, איך הם נתפסים ביחס למתחרה "מיץ בארטה" וכדומה. הם פונים לחברת מחקרי השוק ומדברים עם חוקר, שמנסה להבין מה בדיוק הם רוצים וצריכים ומנסח שאלונים מתאימים. באולם מלא טלפונים ומחשבים יושב סוקר שמתקשר לאזרחים תמימים, מקריא להם מהמסך את השאלון ומקליד את התשובות, ואז החוקר מקבל את סיכום הנתונים ומסביר ללקוח מה מצבו.
התפקיד שעליו התמודדתי נקרא אז "עוזר מחקר", שהוא – כך גיליתי מאוחר יותר – החוליה המקשרת בין החוקר לסוקר. הוא הופך את השאלון של החוקר למעין קוד שהתוכנה של הסוקרים מריצה בזמן אמת, ואחר כך הוא מקבל את קובץ התשובות הגולמיות, מעבד אותן ומפיק מהן את הדוחות הכמותיים שמהם החוקר מסיק מסקנות. בתור בעל רקע בתכנות (כתחביב) ובסטטיסטיקה (מהאוניברסיטה והצבא) עמדתי בקלות בדרישות ובמבחני הקבלה, והתחלתי לעבוד – בשכר שהיה קרוב במידה מטרידה לשכר מינימום. אבל זה לא היה המקום והזמן להיות בררן.
המחשב שהוקצה לי, אפרופו, היה כבר אז ענתיקה, שהריצה בקושי Windows 98, והתרסקה כשניסיתי לבצע פעולות כבדות כמו transpose של קובץ גדול באקסל. הצפתי את הבעיה הזו למנהל שלי והיא לא טופלה. מחשב חדש זה עניין יקר, אתם מבינים.
צעירים היום דואגים שבינה מלאכותית תיקח להם את העבודה. תנו לי לספר לכם משהו: כבר אז ב-2004, אחוז ניכר מהעבודה שלנו עוזרי המחקר היה יכול להתבצע מהר ומדויק יותר באמצעות מחשב, ואני לא מדבר על ChatGPT אלא על אקסל ו-VBA. הנה דוגמה:
נניח שרוצים להעביר סקר לקהל ממוקד וקטן יחסית – למשל בעלי קיוסקים שמוכרים את "מיץ חארטה". התוכנה של הסקרים קיבלה קובץ עם מספרי טלפון רלוונטיים, וחייגה מספרים מתוכה עבור הסוקרים. באופן טבעי, חלק מהשיחות לא נענו. המספרים האלה סומנו, ואחרי שהתקשרו לכל שאר הרשימה היה צריך "למחזר" אותה, כלומר ליצור רשימה חדשה עם כל המספרים שטרם קיבלו תשובה, ורק איתם. עוזר המחקר התורן הוזעק למשימה: לקחת את הרשימה המסומנת מאיזו ספריה בכונן רשת, לטעון אותה לאקסל, למיין לפי הסימון, למחוק את המספרים הלא-רלוונטיים, ולשמור מחדש בכונן הרשת. תהליך מכאני לחלוטין ומשעמם בטירוף. אז יצרתי קובץ תבנית אקסל עם קוד VBA בסיסי שעושה את כל זה במכה אחת. זה היה כל כך פשוט ויעיל, שאפילו לא היה צריך להזעיק עוד את עוזרי המחקר: אחראי המשמרת של הסוקרים יכלו לבצע את התהליך לבד בשני קליקים. הם, אגב, העריכו מאוד את החיסכון בזמן ובהתרוצצות. בהנהלה מעליי, לעומת זאת, אולי ראו את הפיתוח בחיוב, אבל לא עד כדי כך שיציעו לי בונוס כלשהו או פרויקטים נוספים בסגנון.
זה לא עצר אותי מלהתמודד עם פרויקט האוטומציה הבא (שגם הוא נעשה בזמני הפנוי ולא בזמן העבודה). משימה טכנית משעממת נוספת שנדרשנו לעשות לעתים קרובות הייתה לקחת פלט גולמי של ניתוחי נתונים מתוכנת הסטטיסטיקה, לעשות Copy-Paste ממנו לטבלאות ב-Word ולעצב את כולן לפי איזשהו פורמט קבוע. זה שיגע אותי, גם מרוב שיעמום וגם ברמה העקרונית: בשביל זה השלמתי תואר וחצי וצברתי 3+ שנות ניסיון בצבא? בשביל Copy-Paste? היה פה אתגר תכנותי גדול יותר מאשר בסינון הרשימות, אז יצרתי "הוכחת היתכנות" שעשתה חלק מהתהליך, והצגתי אותה בפני המנהל. תן לי שעות עבודה להשלים את זה, אמרתי, וזה יחסוך כמות אדירה של זמן לכולם. הוא לא הסכים, ואפילו לא הצלחתי להבין למה.
במקביל הלכתי וגיליתי דבר מטריד, שאולי קשור יותר לאישיות שלי מאשר לתנאים האובייקטיביים, אבל בכל זאת: לא מצאתי שום עניין ומשמעות בעבודה. אני יודע שזה נשמע כמו צרות של עשירים, ושלעבודה לא הולכים בשביל שיהיה כיף אלא בשביל פרנסה, אז תנו לי להסביר דרך שתי דוגמאות נגדיות.
ראשית, במקביל לצבא ולעבודה, בכל 15 שנות קיומו של מגזין "סיינטיפיק אמריקן" המודפס בעברית, תרגמתי עבורו מאמרים וכתבות מאנגלית לעברית, ואפילו כתבתי אייטם או שניים. זה לא הפך אותי לעשיר אבל זה היה מעניין. הנושאים היו מגוונים, כל מאמר היווה במידה מסוימת אתגר שונה, ונפח העבודה היה קטן יחסית והשאיר לי זמן לדברים אחרים. אם היה מתאפשר, הייתי ממשיך לעשות זאת בכיף עד היום.
שנית, בצבא נאלצתי לעשות, כמו כולם, שמירות. בתור קצין (אקדמאי, שזה לא באמת קצין, אבל נניח) המשמעות הייתה שלמשך לילה אחד כל חודש, בערך, הייתי אחראי על אזור מסוים בבסיס, ועל עשרה או עשרים חיילים וחיילות ששמרו בעמדות שבו. לא נהניתי מהתורנויות האלה בכלל, באתי אליהן בלי שום חשק, אבל ידעתי שאם יקרה משהו, אם יהיה איזה פיגוע או חדירה לבסיס ומישהו ייפגע, זו תהיה האחריות שלי. לא סתם במובן שיאשימו אותי ושאני איענש, אלא ממש שמה שאני עושה או לא עושה יכול לקבוע אם מישהו אחר יחיה או ימות. הייתה לזה חשיבות. לכן סיירתי כל הלילה לאורך הגדרות ובין המבנים והעמדות, ביסודיות רבה יותר מזו של רוב הקצינים ה"אמיתיים" שפגשתי בשמירות.
בעבודה כעוזר מחקר, לעומת זאת, לא היה עניין ולא הייתה חשיבות. פעם, באחת מהישיבות הנדירות שבהן נאמר משהו פרקטי, הציגו בפנינו בגאווה ממצא מדהים: אם מנסחים את הפתיח של שאלון בצורה X במקום Y (משהו כמו "האם תהיה מוכן לענות" במקום "האם תהיה מוכן להקדיש כמה דקות לענות"), יש 3% יותר היענות. מדהים! כולם רשמו את הסוד המסחרי המופלא לפניהם, ואף אחד לא הרהר במשמעות הרחבה יותר: אם הבדל זעיר בניסוח משפיע על דבר קריטי כמו היענות, איך הבדלים זעירים בניסוח או באופן הדיבור משפיעים על התשובות עצמן? האם אדם שנשאל "איך היית מדרג את מיץ חארטה" ייתן אותו מספר שהיה נותן אם היו שואלים אותו "איזה דירוג היית מעניק למיץ חארטה"? הנתונים היו גם ככה מלאים רעש סטטיסטי, והממצאים שלא היו צפויים לגמרי היו קלושים. יש אמנם טכניקות סטנדרטיות לצמצם השפעות כאלה (למשל, בסקר חוזר, להשתמש באותם ניסוחים בדיוק כמו בקודם) אך עדיין התחושה שלי הייתה שרוב העבודה היא משחק עם מספרים, הפקה של תובנות שהן או טריוויאליות או חסרות בסיס, ובנוסף לא הייתה עדות לכך שהלקוחות עושים משהו חשוב ומועיל עם המידע – אפילו אם נניח שבכלל אכפת לי מה "מיץ חארטה" עושים או לא עושים.
והיה גם הצד האנושי. כמו בכל מקום, היו אנשים נחמדים יותר ופחות, אבל עם רובם פשוט לא מצאתי שפה משותפת. היה אחד, עוזר מחקר עם רקע סטטיסטי רציני וסקרנות מדעית, שהיה כיף לדבר איתו אפילו על נושאי עבודה, אבל הוא עזב באיזשהו שלב. הנותרים היו שקועים כל אחד בעולם שלו, בעבודה שלו או (הכי גרוע) בפוליטיקה המשרדית הבלתי-נמנעת שתמיד שנאתי.
בנקודה זו אקפוץ קדימה כמעט עד סוף הסיפור, שנה אחת בלבד אחרי שהתחלתי לעבוד שם. בשלב זה כבר הרגשתי כמו רובוט ועבדתי בחוסר-חשק בהתאם. הבנתי שלא אקבל התייחסות לצרכים או לרעיונות שלי מצד הממונים. באתי רק בשביל הכסף הלא-רב כי טרם מצאתי עבודה אחרת, הקטנתי ראש, ואני ממש לא גאה בזה אבל גם עשיתי, בלי כוונה, כמה טעויות. ואז הגיעה היועצת הארגונית.
בצבא נחשפתי לתחום הייעוץ הארגוני והכרתי כמה מהעוסקים בתחום. איך נאמר בעדינות: כאשר היועץ ומקבל הייעוץ הם אנשים רציניים וחושבים, התהליך יכול להביא תועלת, אבל יש בעולם הזה הרבה קשקשנים. אחת מהן הגיעה לחברה בה עבדתי, וכולנו – עוזרי מחקר ומעלה – הוזמנו לישיבה חגיגית בה הציגה את ההמלצות שלה. זו הפעם הראשונה בה ראיתי את היועצת הזו, וזה כשלעצמו אומר הרבה. איך היא יכולה לומר משהו שרלוונטי לעוזרי המחקר אם היא לא פגשה אותם? אילו תובנות אמיתיות היא יכולה לשאוב על הארגון אם היא שומעת רק את הצד של המנהלים? ואכן, ההמלצה שלה הייתה רדודה ועלובה בהתאם. היא טענה שצריך "לכרות ברית" בין החוקרים לעוזרי המחקר, כך שהאחרונים ייקחו יותר אחריות על התוצרים שלהם, יהיו מחויבים יותר לחוקרים וללקוחות, וכיוצא בזה. אחרי הנאום שלה התבקשו כל הנוכחים להביע את דעתם, לפי סדר הישיבה.
התור שלי היה במקרה לקראת הסוף, ובעודי מאזין לעדת החנפנים מעידים בזה אחר זה איך דברי החוכמה שלה פקחו את עיניהם ושינו את חייהם, הכעס שלי הלך וגבר. בכסף שהשרלטנית הזו בטח קיבלה היו יכולים לממן לא מחשב אחד כמו שביקשתי שנה לפני כן, אלא עשרים, והעבודה והיחס היו משתפרים בלי בריתות ובלי טובות. אז כשהגיע תורי נשמתי עמוק ואמרתי משהו בסגנון:
"המילה 'ברית' מציינת משהו הדדי. את רק הטלת עלינו עוזרי המחקר התחייבויות נוספות. מה הצד השני אמור לתת במסגרת הברית הזאת?"
היה לי ברור מראש שלא תהיה לה תשובה, ואחרי ההלם הראשוני היא אכן השיבה בסלט מילים מעורפל שלא תרם כלום. במקביל, היה לי ברור גם שאף אחד מהנוכחים, ובמיוחד לא המנהלים הבכירים שהזמינו את הייעוץ ושילמו עליו, לא יסיק את המסקנות הנכונות או יודה בהן. אני אצא הטראבל-מייקר היחיד מהסיפור, אך כאמור, כבר לא היה אכפת לי מכלום. ואכן, תוך זמן קצר הוזמנתי לשיחת "בירור", ובאנחת רווחה של שני הצדדים, נפרדנו. כך הסתיימה הקריירה שלי בתחום מחקרי השוק.
עוד דבר אחד שעשיתי שם ושכדאי לציין הוא פרויקט תוכנה, שלא היה קשור לעבודה היומיומית שלי. האחמ"שים באולם הסוקרים נאבקו תמיד עם הרישום הידני של המשמרות והסוקרים שלהם, שעות העבודה וכו', ואני הצעתי לכתוב (בדלפי) תוכנת דקסטופ שתעזור להם. הרעיון הזה לא עבר, למזלי, דרך הבוסים הישירים שלי, ולכן הוא אושר. ישבתי זמן רב עם האחמ"שים לאפיין את הצרכים, ולאחר מכן גם ללטש את הממשקים והפיצ'רים, ואפילו קיבלתי תשלום מיוחד – צנוע מאוד ביחס למה שבית תוכנה היה לוקח, אבל אז לא הבנתי כלום ושמחתי על כל שקל. בסופו של דבר הפסקתי לעבוד שם לפני שהתוכנה הייתה מוכנה לגמרי, אבל גם הגרסה החלקית שימשה אותם היטב – אני יודע כי במשך שנים לאחר מכן עוד הייתי מקבל טלפונים ממנהלי רשת חדשים ולחוצים, ששינו הגדרות כוננים ולא הבינו למה התוכנה שלי הפסיקה פתאום לעבוד.
קצת לפני שכתבתי את הפוסט הזה, בדקתי באינטרנט אם חברת מחקרי השוק שבה עבדתי עדיין קיימת. הסתבר שכן, ושכמו תמיד מחפשים שם עוזרי מחקר חדשים – בשני הבדלים לעומת התקופה שלי: 1) עכשיו קוראים לתפקיד בשם מפואר יותר, 2) נוספה דרישה חדשה: שליטה ב-VBA…
היי עידו, תודה על השיתוף, נשמעת כמו חוויה מעניינת.
אתה רואה דפוסים דומים לאלה שחווית שם במקומות נוספים? היית ממליץ לאנשים לקבל החלטות שונות מאלה שקיבלת אתה באותו המקום?
מהניסיון שלי ושל אנשים שאני מכיר, בכל מיני עבודות, דברים כאלה נפוצים מאוד. לכן הזכרתי בהתחלה את הקומיקס "דילברט", שלא היה צובר כזו פופולריות אם לא היה בו גרעין של אמת. בוסים טובים עם ראייה קדימה הם נדירים. לעתים קרובות, הנתיב להתקדמות בעבודה הוא רק לכיוון הניהולי (של עובדים אחרים או לקוחות) – יש אנשים שזה מתאים להם ואז סבבה, ויש כאלה (כמוני) שלא ואז זאת בעיה. בדיעבד כולם חכמים יותר, אבל הייתי נזהר עם המלצות. אני זוכר את עצמי באותה תקופה וקצת אחרי – משפחה צעירה, התחלה של חיים עצמאיים לגמרי, זה ממש לא מובן מאליו לקום ולעזוב מקום… לקרוא עוד »