בשנת 2016 לקחתי TOMY Teacher ישן, צעצוע חינוכי ששרד איכשהו במשפחה מאז שנות השמונים, ופענחתי את הדרך שבה המיקרו-בקר העתיק שבפנים יצר מפתח תשובות על סמך קוד צבעים שהודפס על דפי חידות. הנה פוסט הפענוח, ופוסט מאוחר יותר שבו גיליתי קודים נוספים שאף משתמש לא ראה (או לפחות לא אמור היה לראות) מעולם. כל זה היה חידה לוגית נחמדה, אבל תוך כדי פתרונה חשבתי גם על כך שאפשר, בעזרת מיקרו-בקר מודרני, לשחזר בקלות את הפונקציונליות האלקטרונית של הצעצוע כולו.
יוזמה עקומה של אתר LinkedIn, להפעיל בינה מלאכותית כדי ליצור עניין בקרב המשתמשים ולהגדיל את זמן השהייה והבהייה שלהם, מחזקת את התחושה שמתגברת אצלי כבר זמן רב – זו לא ה-AI שמשתפרת, אלה בני האדם שמידרדרים והולכים. אגב, אם מנוע חיפוש הביא אתכם לכאן כי חיפשתם מידע על אוורור רפתות, אני מתנצל – זה לא באמת הנושא של הפוסט.
רפת מאווררת היטב, לפי DALL-E 2. שימו לב לרגלי הפרות, את זה לא ביקשתי.
לפעמים החלק הכי קשה בתיקון מכשירים בבית הוא למצוא את הברגים לפתיחה שלהם. הנה דוגמה – תיקון קל ומהיר של משקל מטבח דיגיטלי, שהפסיק להגיב לכפתור ההדלקה/כיבוי שלו.
לפני כמה ימים קיבלתי מייל עם קישור לפנינה קטנה, תרתי משמע: משחק "סנייק" שנכתב באסמבלי (x86), ושגודלו – בינארי, לא כטקסט קריא – שישים בייטים בלבד. בואו ננסה להבין איך זה יכול להיות.
איך ואיפה מחזיקים עשרות כלי עבודה שונים ומשונים – מברגים במבחר גדלים, קאטרים ופלאיירים קטנים, מספריים ועוד – כך שכולם יהיו קלים לאיתור ונגישים? אחרי ששקלתי או ניסיתי מגוון אפשרויות, הגעתי לפתרון אולטימטיבי משלי:
בתור תרגיל למתחילים בהסתכלות על מעגלים אלקטרוניים, בואו נראה מה יש בתוך גאדג'ט סיני זול, שמבטיח לזהות קירבה של כף יד (כולל דרך משטחים), ולמתג ואפילו לעמעם פס לדים.
לאחרונה התחלתי לעבוד על תכנון גרסה חדשה ל-SMD, תוכנת הטרמינל שלי שחגגה לא מזמן תשע(!) שנים. הפיצ'ר החדש החשוב ביותר בגרסה העתידית, שתיכתב בשפת Python, יהיה תוספים "תוצרת בית" לניתוח תקשורת, שהמשתמש יוכל ליצור ולערוך כרצונו. איך גורמים לקוד הראשי לזהות תוספים חיצוניים ולהשתמש בהם?